חפש באתר
 בימים אלה מופיע גיליון 17 של קתרסיס
לחצו כאן לקריאת הגיליון
לפרטים נוספים...
שם:
אימייל:
רעש, או האם עלינו לפחד מסלבוי ז'יז'ק? - חלק א | מאת:עודד היילברונר ונורית בוכוויץ

הרהורים ומחשבות על מצבו של גוף הידע "לימודי תרבות" בעקבות עיון בספרו של סלבוי ז'יז'ק ברוכים הבאים למדבר של הממשי: חמש מסות על ה-11 בספטמבר ואירועים סמוכים (מהדורה מחודשת בתוספת הקדמה מאת המחבר, תר' רינה מרקס, רסלינג 2008).

I . הקדמה

א. "הגיבורים"

אחת מרוחות הרפאים המרחפות כיום על פני האקדמיה המערבית הנה גוף הידע המכונה "לימודי תרבות" (cultural studies) .

הדמויות הבולטות בלימודי התרבות הנן לואי אלתוסר ומישל פוקו, שאולי ניתן לכנותם "אבות מייסדים", אף אם הם עצמם מעולם לא קישרו את עבודתם עם המושג "לימודי תרבות". לצידם ניתן למצוא חוקרים העוסקים באין ספור גופי ידע, שלעיתים אינם עולים תמיד בקנה אחד עם "האבות המייסדים" וגם הוגי דעות שקדמו להם בזמן; את כולם נוטים לשייך ל"לימודי תרבות": ג'ודית בטלר, מרי אן דואן וסו-אלן קייס, רולאן בארת, פרדריק ג'יימסון, ז'יל דלז ופליקס גואטארי וז'אן-פרנסואה ליוטר, הומי באבא, אדוארד סעיד, גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק ופרנץ פאנון, וולטר בנימין, ז'אן בודריאר, פייר בורדייה וסטיוארט הול, קליפורד גירץ וברונו לאטור, אנטוניו גרמשי, מיכאיל בחטין, מרי דגלאס והיידן ווייט, ז'ק דרידה, יורגן הברמס וסלבוי ז'יז'ק, ג'וליה קריסטבה ועוד אחרים.

האם לא רצוי היה ש"לימודי תרבות" יהיו יתומים?

שאלה זו עלתה בדעתנו למקרא ספרו האחרון שתורגם לעברית של סלבוי ז'יז'ק, ברוכים הבאים למדבר של הממשי: חמש מסות על ה-11 בספטמבר ואירועים סמוכים.

ב. מקרה בוחן

סלבוי ז'יז'ק (שהפך לאל בחייו) בוחן את אירועי 11 בספטמבר בעיקר, וגם מתייחס לאסונות אקולוגיים בני-זמננו, סכסוכים פוליטיים עכשוויים ואירועים היסטוריים מסוימים במאה העשרים. את כולם הוא קורא מתוך מטרת-על של ספרו, שהיא ביקורת הקפיטליזם הדמוקרטי-ליברלי. מטרה זו עולה בקנה אחד עם החייאת רעיון הקומוניזם, תוך שהמחבר מסביר במקומות שונים "מדוע להתעקש על הרעיון הקומוניסטי כנגד כל הסיכויים" (עמ' 10). ז'יז'ק כופר בתיאוריה של התנגשות הציוויליזציות, בין עולם דמוקרטי ומפותח לעולם טוטליטרי וחשוך, ומציע במקומה את המחשבה כי "האופוזיציה האמיתית כיום אינה בין העולם הראשון והעולם השלישי, אלא בין העולם הראשון והעולם השלישי בכללותם (האימפריה הגלובלית האמריקאית והקולוניות שלה) לבין העולם השני הנותר (אירופה)" (עמ' 182). מנקודת מבט זו מטביע ז'יז'ק באירועים שהוא מנתח תוכן מקורי ורדיקלי – בכולם הוא קורא מניע מהפכני לחתירה תחת הקפיטליזם, לשיטתו ההיגיון התרבותי שאין בלתו של העולם הראשון והעולם השלישי, ומכאן פוטנציאל של שחרור.

אין ברצוננו להביע את דעתנו באשר לתזה שמביע ז'יז'ק כי אם להתייחס למתודולוגיה של פיתוחה והוכחתה; סגנונו הקולח של ז'יז'ק אינו מצליח לחפות על בעיות שמתגלעות בשיטת הניתוח שלו.

ברי שכל חוקר מתמודד עם קורפוס המחקר שלו מתוך מבטו כסובייקט, המעוצב על ידי מקומו ההיסטורי ובית גידולו המושגי, ואף מוסכם כי קדם-שיפוט מצוי ביסודו של כל שיפוט. ואמנם, ז'יז'ק משייך את עצמו מפורשות במקומות שונים בספרו למסורת "לימודי תרבות" ותיאוריה ביקורתית, ההוגים שהוא מאזכר שותפים לתשתית רעיונית זו או פיתחו אותה בעצמם (אלתוסר, לאקאן, נעמי קליין ואחרים), המושגים שהוא עושה בהם שימוש הם הטרמינולוגיה הבסיסית במסגרת גוף ידע זה (אינטרפלציה, סדר סימבולי, מדומיין ועוד). התיאוריה הביקורתית לימדה אותנו שלאידיאולוגיה ההגמונית תפקיד מכריע בעיצוב חשיבה של בני אדם ושאין דרך לחמוק ממנה, ושתפקיד התיאוריה הביקורתית היא להבקיע את מסך האידיאולוגיה ולאפשר לראות את המציאות, את הממשי (מכאן כותרת הספר, שהיא ציטוט רפליקה מן הסרט מטריקס, המציגה את כוונתו של המחבר בקריעת אשליית המציאות של הקורא).

בראש נציין את השימוש של ז'יז'ק במקורות, שהשיטתיות בטיפול בהם ממנו והלאה. אף על פי שמסתו נסבה על אירועים אקטואליים, בעלי פן מדיני, פוליטי וצבאי, הוא אינו נשען על מקורות קשיחים, ואינו מביא נתונים אמפיריים לתימוכין בדבריו (אולם הוא מרבה לצטט ממחקרי תרבות). אדרבה, היות שכל תוצר תרבותי נתפס כסימפטום של הטוטאליות החברתית (כפי שהמחבר מציין בעצמו במספר מקומות בספר), הרי ז'יז'ק מוכיח את טענותיו באמצעות סרטי קולנוע, ספרות, שידורי טלוויזיה ואנקדוטות מסוגים שונים. מקורות אלה מובאים כפשוטם להוכחת דבריו, תוך הפעלת קריאה אחידה בהם ללא התחשבות בסוג הניתוח שהם תובעים כטקסטים במדיום שבו נוצרו. ז'יז'ק אינו מושך ידו מהתבססות על משחקי מלים "בקובה, הוויתורים עצמם נחווים/נכפים מלמעלה כהוכחה ניצחת לאותנטיות של האירוע המהפכני – תופעה המכונה בפסיכואנליזה 'הגיון הסירוס'. הזהות הפוליטית-אידיאולוגית הקובנית מתבססת על הנאמנות לסירוס (fidelity to castration – אין זה פלא שמנהיגם נקרא: Fidel Castro !)" (עמ' 27).

ז'יז'ק רואה בכול חזות של קפיטליזם-מאוחר גלובלי כובש, תוך קריאה לתהליך מהפכני אותנטי ולפוליטיקה אמנציפטורית (עמ' 11) ויוצר הקבלות וניגודים, כשבסיס ההשוואה הוא תמיד נורמטיבי; בצד המדכא, הנשפט לשלילה, נמצא תמיד את הקפיטליזם. כך "'ארגוני הטרור הבינלאומיים' אינם אלא הכפיל המתועב של התאגידים הרב-לאומיים הגדולים, המכונה הריזומטית האולטימטיבית, הנוכחת בכל, הגם שאין לה שום בסיס טריטוריאלי ברור" (עמ' 60); כך "כיום ה-homo sacer הוא אובייקט הזוכה לפריבילגיות מצד הביו-פוליטיקה ההומניטרית, הוא זה שחלק מצלמו האנושי נשלל ממנו בזכות ההתנשאות הבאה לידי ביטוי בדרך שבה 'דואגים' לו. לפיכך, יש להניח שבאופן פרדוקסלי מחנות ריכוז כמו גם מחנות פליטים המשמשים יעד למשלוחי הסיוע ההומניטארי אינם אלא שתי פנים – ה'אנושיות' וה'לא-אנושיות' של אותו דפוס סוציו-לוגי עצמו" (עמ' 12).

המשפטים שצוטטו לעיל גם מדגימים כיצד מפזר ז'יז'ק ביד רחבה מונחים ומושגים, שמוצאם בהגות הפוסטמודרנית אולם הם אינם בהכרח שווים לכל נפש משכילה. היות שז'יז'ק אינו מלווה את המינוח במילות הסבר או הבהרה, הטיעון אינו בהיר כל-צרכו לקוראים, לבד מאלה הבקיאים במונחים ספציפיים אלו, ובמשמעותם במחשבה הפוסט מורדנית.1 דומה שז'יז'ק אדיש ליכולתו של הקורא לרדת לעומקם של רעיונותיו או גרוע מכך, שהוא מקשה על הקורא בכוונה תחילה.

טיעוניו הרדיקליים של ז'יז'ק מודרכים על-ידי הסביבה המחשבתית של החוקר עצמו – סביבת השמאל הפרוגרסיבי, המבקר בתקיפות את האובייקט שלשיטתו מכונה בטעות 'שמאל':"עם 'שמאל' שכזה, מי בכלל צריך את הימין?" (עמ' 78). הקטע המצוטט להלן מדגים את דרכו של ז'יז'ק בפיתוח טיעוניו (עמ' 72-73):

קשה לצפות את ההשלכות שיהיו ל-11 בספטמבר על הכלכלה, על האידיאולוגיה, על הפוליטיקה ועל המלחמות, אולם בדבר אחד אין כל ספק: ארצות הברית, שעד עכשיו ראתה את עצמה כאי מבודד הפטור מסוג כזה של אלימות, אותה אמריקה שעדה להתרחשויות אלה אך ורק ממרחק בטוח, בטווח צפייה במרקע הטלוויזיה, מוצאת את עצמה עכשיו מעורבת בהן באופן הישיר ביותר. מכאן, שהאלטרנטיבה של ארצות הברית הינה זאת: להחליט להמשיך לבצר את "הספרה" שלה, או להסתכן בכל מה שכרוך ביציאה מן "הספרה" הזאת. מכאן שאחד מן השניים יכול לקרות: או שהאמריקאים ימשיכו להחזיק בגישה הבלתי-מוסרית בעליל שלהם, ואפילו יחזקו אותה [...] או שאמריקה תיטול סוף כל סוף על עצמה את הסיכון הכרוך בחציית המסך הפנטזמטי המפריד בינה לבין העולם שבחוץ ותשלים לגמרי עם הכניסה שלה לעולם הממשי. באופן זה היא תעשה את הצעד שצריכה היתה לעשות מזמן, ותעבור מ"דברים כאלה אינם אמורים להתרחש כאן!" אל "דברים כאלה אינם אמורים להתרחש בשום מקום!" [...] וכאשר היא ממלאת את תפקידה העצוב ומענישה את האחראים על אירועים מעין אלה, מוטב שתראה את התפקיד הזה כמילוי חובה קשה ומעציבה, ולא כמסע נקמות משובב לב.

ברצף משובצים היגדים חסרי ביסוס (שארצות הברית לא ידעה פיגועי טרור לפני הפיגוע במגדלי התאומים) ובמקביל להם ביטויים נורמטיביים, נחרצים ונעדרי-ספק, שההטיה האידיאולוגית שלהם בלתי-מוסווית (שארצות הברית רואה בתפקידה כמענישה מסע נקמות משובב לב). נציין גם את ריבוי הצירופים השיפוטיים ("סוף סוף", "הצעד שצריכה היתה לעשות מזמן") שחורגים מגבול ייצוג אידיאולוגי מובלע, המצוי בכל טקסט שהוא, אל ייצוג גלוי, וחסר אחריות מחקרית, של יחסו של המחבר לקפיטליזם המאוחר, הגלובלי הדורסני והמדכא.

מחד גיסא מצהיר ז'יז'ק כי הוא מבקש לחשוף בפני קוראיו את הממשי ולשחרר אותם מן הרשת האידיאולוגית הכובלת אותם, מאידך גיסא הוא נוקט בדרכו המחקרית באותן שיטות המייצרות בעצמן כבלים אידיאולוגיים, גם אם זו אידיאולוגיה חתרנית. כך יש להבין, לדעתנו, את הרטוריקה (השאולה מסגנונו של פוקו) של ניסוח היגדים בצורה של שאלות שהתשובה עליהן חיובית – "האם ההתקפה על מגדלי התאומים – בהשוואה לסרטי האסונות ההוליוודיים – לא היתה משהו בדומה לפורנוגרפיית הסנאף לעומת סרטי סאדו-מזו רגילים?" (עמ' 31); "האם ליל הבדולח הידוע לשמצה [...] לא היה 'קרנבל' בחטיאני מושלם, אם בכלל היה אי-פעם קרנבל כזה?" (עמ' 43); "האם ניתן לחשוב על אירוניה הגדולה מזו העולה מן העובדה ששם הצופן הראשון לפעילות ארצות הברית נגד הטרוריסטים היה 'צדק אינסופי' [...]?" (עמ' 81) ואחרים. שאלות רטוריות אלו מבקשות את הסכמתו של הקורא ואת שיתוף הפעולה שלו ממש בדרך האינטרפלציה שז'יז'ק הצביע עליה קודם לכן כמקור כל רע; בשאלות אלו פונה המחבר אל הקורא – אני קורא לך הקורא לאשר את דברי, אני הופך אותך לשותף למחשבה שלי, אנו נמצאים באותו המתרס – על חשבון החובה להוכיח את דבריו ולהקפיד בקלה כבחמורה.

במטרה להבין טוב יותר את הסביבה המחשבתית שמייצרת את הדיון הביקורתי מן הסוג שמציע ז'יז'ק, בכוונתנו לסקור את מצב "לימודי תרבות" בעשורים האחרונים בגופי ידע ממוסדים (בזירה האקדמית, במוסדות להשכלה גבוהה לגוניהם השונים) מנקודת מבט ביקורתית. מיפוי התחום הינו משימה כבדת משקל ואיננו מתיימרים להקיף או להעמיק במאמר כה קצר את כל "תחום הידע" המכונה "לימודי תרבות",2 שהוא כמעט אינסופי, מורכב ובעייתי בהיבטים מסוימים שלו. אנו מבקשים להתוות במאמרנו קריאת-כיוון ביקורתית של התחום, להצביע על נקודות תורפה בשיח לימודי התרבות בארצות "המערב", לחשוף צורות נזק שעלול לגרום שיח זה לגופי ידע ממוסדים ומסורתיים כמו גם לתורת המוסר; כל זאת מתוך הכרה בחשיבותו של התחום והצבעה על נקודות האור בשיח לימודי התרבות.

ג. עקרונות המאמר

מאמר זה מתבסס על מספר עקרונות בסיסיים. ראשית, כהגדרת עבודה במאמר זה אנו תופסים את "לימודי תרבות" כביטוי המוסדי-אקדמי לשיח הפוסט מודרניסטי. שנית, אנו רואים ב"לימודי תרבות" גוף ידע מורכב ורב-דיסציפלינארי הנמצא כיום במאבק על קיומו, הגדרתו וייחודו. שלישית, "לימודי תרבות", בהיותם גוף ידע המפוצל בתוכו לדיסציפלינות, כיווני מחשבה ודעות רבות ומגוונות וקשה לפיכך להגדרה בקצרה, חסרים מערך ייחודי של כלים מתודולוגיים והגדרה מדויקת של מושא המחקר. רביעית, בהמשך לנקודה האחרונה ובהסתמך על הפלורליזם העצום של לימודי התרבות, ייתכן שמוטב יהיה להגדיר את לימודי התרבות על דרך השלילה, קרי על בסיס מה שאינם מאשר על בסיס מה שהם מכילים.3 חמישית, "לימודי תרבות" הנם גוף ידע שמקורו במידה רבה "בשוליים", המבטא פרספקטיבה של יחידים וקבוצות המרוחקים (בהווה או בעבר) מן המרכז ההגמוני, מתוך מטרה לבחון את האופן שבו היררכיות שממיינות ושמסווגות מובנות ומתוחזקות. "לימודי תרבות" צמחו בחלקם בהקשר של ביקורת על דיסציפלינות מבוססות, כמו ספרות, היסטוריה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, תוך ניסיון מוצלח לעיתים לערער, לאתגר וליזום חשיבה חדשה על גופי הידע המוסדיים-המודרניים בתחומים העוסקים, בין היתר, בפוליטיקה של זהויות ובדרך בה היררכיות מבנות או משמרות את מעמדן. שישית, ובהמשך לסעיף הקודם, אנו רואים ב"לימודי תרבות" פרויקט פוליטי של קבוצות הממוקמות בדרך כלל משמאל למרכז המפה הפוליטית ואשר בעבר היו מקורבים או נכללו בשמאל החדש במערב4 ואשר רצונם לנתח וללמוד, ולעיתים לקרוא תגר, על מערכות כוח ובעלי הגמוניה.5 ולבסוף, מרכז גופי הידע המכונים "לימודי תרבות" נמצא באזורים המכונים באופן מסורתי "המערב", קרי, ארצות מרכז ומערב אירופה וצפון אמריקה. באזורים אחרים (ישראל לדוגמא) מתקיים גוף ידע שכזה, אולם הנו בעיקרו חיקוי או מודיפיקציה מקומית של גוף-הידע המערבי הקיים.

.II מהותם של "לימודי תרבות" והבסיס התיאורטי שלהם

(cultural theory )

המושג 'תרבות', על הקשריו הפוליטיים, נמצא כיום בראש סדר היום העולמי לאחר שחדר אליו בהתמדה למן המחצית השנייה של המאה העשרים. ניתן לטעון, בעקבות פרדריק ג'יימסון, כי אחד המאפיינים של העידן שלנו הוא הפיכתו של הפוליטי והכלכלי לתרבותי.6 הדיון המתמיד בסוגיות של התחממות גלובלית, ההתגרענות של איראן, הדיגיטליזציה של חיינו, הטלת הספק או לחלופין התמיכה הנלהבת בשיטה הקפיטליסטית, התעצמותה של סין, קולוניאליזם ואימפריאליזם, יחסי מזרח (איסלם) ומערב (נצרות), עובדים זרים, שינוע הידע, כמו גם נושאים נוספים בעלי ממד גלובלי, קשור בעיסוק המתמשך והמשתנה במושג 'תרבות' ונגזר ממנו.

 בעשורים האחרונים הורחב הדיון בנושאים אלו ונוסף לו מימד מעמיק ופולמוסי, שמוצאו במסגרת שיח חדש, שחלקו רכש מעמד הגמוני עם מיסודו בגוף הידע המערבי (באוניברסיטאות, בקבוצות מחקר, בתקשורת, בהוצאות ספרים ובקבוצות שיח רשמיות ברשת) – זהו תחום "לימודי תרבות". חלק לא-מבוטל משיח חדש זה עדיין נאבק על הכרה וטרם נחלץ, ויתכן שאף אינו מעוניין להיחלץ, ממיקומו בשולי השיח.7

א. פרקטיקה בתחום מדעי הרוח והחברה

"לימודי תרבות" בכללותם מתאפיינים בשאלות המשותפות לכל המחקרים בתחום: כיצד חושבים בני-אדם, כשחשיבתם מעוצבת על-ידי כוחות תרבותיים, כיצד מובנים אנשים כסובייקטים על-ידי צורות ופרקטיקות תרבותיות, כיצד פונים אליהם בתהליכי אינטרפלציה (במונחיו של אלתוסר). זאת משום שנקודת המוצא הסמויה ב"לימודי תרבות", ברוח החשיבה הניאו-מרקסיסטית האלתוסריאנית, היא שהפרקטיקה האידיאולוגית הנה הגורם החזק ביותר בכל מערכת תרבותית, והיא המקור לייצורן של עמדות הסובייקט המסוימות.8

במובן הרחב ביותר, הפרויקט של "לימודי תרבות" מכוון לנתח מסורות תרבותיות ספציפיות, להבין כיצד פועלת תרבות, במיוחד בעולם המודרני. עבור "לימודי תרבות", המושג 'תרבות' מובן כאסופה של מערכות של ייצוגים (דימויים, רעיונות, מיתוסים, אירועים, מושגים) וסדרים (מכל תחומי החיים והסגנונות) המתחרים זה בזה ומשלימים אלו את אלו: זו אסופה של כל התוצרים האנושיים באשר הם. "לימודי תרבות" כמחקר של כל צורות הסימון במסגרת האמצעים והתנאים הממשיים של הייצור שלהן, מתיימרים לחקור ולנתח ייצוגים וסדרים אלו.

אלתוסר טען כי "אין פרקטיקה מכל סוג שהוא אלא באמצעות אידיאולוגיה ובחסותה, ואין אידיאולוגיה אלא באמצעות סובייקט ועבור סובייקטים".9 מכאן צמחה הפרקטיקה ב"לימודי תרבות" – לנתח את מושאי המחקר, בכל דיסציפלינה שהיא, כסימפטומים של סטרוקטורה אידיאולוגית המונחת בתשתיתם. במסגרת זו הופכים כל התוצרים התרבותיים, בספרות, בפוליטיקה, בכלכלה, בארכיטקטורה, במשפט וכן הלאה, לפרקטיקות סימוניות שיכולות לגלם את אותו תפקיד תרבותי ולהיות מנותחות באמצעות אותם כלים מושגיים-תיאורטיים.

מתודות המחקר ב"לימודי תרבות" אינן ייחודיות לתחום מחקר זה. בעוד שקיימות מתודות ספציפיות לכל דיסציפלינה (ניתוח מקורות בהיסטוריה, קריאה צמודה בספרות), לימודי התרבות עומדים כנגד מחקר דיסציפלינרי מסורתי בכך שלא פיתחו שיטות מחקר ייחודיות להם. הפרקטיקה המחקרית ב"לימודי תרבות" היא פונקציונלית ומודולרית, שכן היא כפופה למוקד העניין המרכזי של התחום, שהוא עיסוק, מתוך גישות תיאורטיות מסוימות, באופן שבו פרקטיקות תרבותיות נענות לרעיונות של זמנם, מתנגדות להם או מסבכות אותם.

ב. עקרונות מחקריים

ניתן לחלץ ארבעה עקרונות יסוד המנחים את הפרקטיקות המחקרית של לימודי התרבות:10

ראשית, הסובייקטיביות עצמה נתפסת כטקסטואלית, ומובנת כקונסטרוקט תרבותי, שאיננו סטאטי בראייה דיאכרונית ואיננו חד-ממדי בראייה סינכרונית. הפרקטיקה המחקרית של "לימודי תרבות" מבקשת להפריע ליחסים האוטומטיים בין טקסטים 'מקודשים' לערכים שהסובייקט תופס אותם כ'טבעיים' ולקטוע אותם. אין הכוונה לטקסטים כתובים ספציפיים כי אם למכלול ההבניה התרבותית, הכתובה והדבורה, הקובעת א-פריורי את ה'נורמטיביות', את מה שהסובייקט יתפוס כנורמלי, קרי, מה שנכון ואין בלתו.

שנית, ב"לימודי תרבות" ממוקמת העמדה הביקורתית בפוזיציה של השוליים, מתוך כוונה לחשוף את ההנחות-המקדימות של השיח של הרוב (מבחינה פילוסופית ותרבותית). מיקום מודע זה בעמדת השוליים אף מבטא עניין מחקרי בקבוצות חברתיות מוכפפות, כמו נשים, מיעוטים אתניים, מיניים וחברתיים וקבוצות מוחלשות, תוך הפניית תשומת הלב לאותם קולות שהקאנון המחקרי לא נתן להם ביטוי.

שלישית, המחקר ב"לימודי תרבות" נתפס כמהלך ביקורתי שכוונתו לעודד פרובלמטיזציה, ערעור והטלת ספק בהרגלי חשיבה אנושיים ובמוסדות חברתיים. מטרתו לגרום למערכת הערכים שאפשר להפיק מתוצרים תרבותיים להפוך למפוקפקת, מהוססת, רב-משמעית, כל זאת באמצעות ערעור עקרוני על מובנותה-מאליה של סמכות. בעקבות בארת, פוקו ודרידה ניתן לטעון כי "לימודי תרבות" מראים כיצד כל תופעה תרבותית יש בה יסוד שעשוי לחתור תחת עצמו; אם כל סימפטום הוא פרובלמטי, מפוצל וקרוע, יש בכך כדי לפרק מנגנוני חשיבה ויחידות-ערך מסורתיים.

לבסוף, רדיקליות ביקורתית זו של "לימודי תרבות" חותרת תחת רעיונות, הנחות ומבנים של השיח ההגמוני הלבן והפטריארכאלי וזאת מתוך הזדהות עם תנועות חברתיות של שחרור של מיעוטים, קבוצות מקופחות, קבוצות שנתפסות כ"שוליות" מכל סוג שהוא. "לימודי תרבות" באים לחשוף את האמת הבלתי-נמנעת אודות התרבות שהנה, למעשה, מערכת של קודים ופרקטיקות המנכרות אנשים מהאינטרסים האמיתיים שלהם לטובת המדומיין הקולקטיבי. לימודי התרבות מבקשים לחשוף את הדיכוי והניצול של מנגנוני-הכוח ההגמוניים, כמו גם את הניסיונות להדחיק ואף להרחיק קונפליקטים חברתיים ומאבקים מעמדיים ממסגרות הדיון הדומיננטיות. לפיכך, שיח מיעוטים, פוסטקולוניאליזם, תיאוריה קווירית ולימודים הומו-לסביים והמחקר הפמיניסטי הנם חלק בלתי-נפרד מ"לימודי תרבות".

עקרונות אלו מובילים לשלוש גרסאות מרכזיות באשר למהותם של לימודי התרבות, שכל אחת מעמידה עקרון אחר במרכז ורואה בו אלמנט דומיננטי:

  • "לימודי תרבות" הנם דיסציפלינה שמטרתה ללמוד בעיקר את תרבות זמננו.11
  • "לימודי תרבות" הנם פרויקט מולטי-דיסציפלינארי (רב-תחומי) שמטרתו לחתור תחת גבולות הדיסציפלינות המסורתיות ולערער עליהם, ולכונן צורת חשיבה וגופי ידע חדשים, גם אם חלקם מתבססים במידה מסוימת על גישות קודמות.
  • "לימודי תרבות" הנם גישה מחקרית המזהה מערכות כוח ושליטה בכל תחומי החיים, מראה את נוכחותם ופעולתם בתרבות כולה וקוראת עליהם תגר (מקולנוע עד רפואה; ממשפטים עד אופנה; מכלכלה עד ספרות), ומדגישה את חשיבות שמירתה של האוטונומיה היחסית של פרקטיקות סימון על סוגיהן השונים.

III . מקורות "לימודי תרבות": ציוני-דרך מרכזיים

הפילוסוף האנגלי מייקל אוקשוט טוען: "הופעתו של דפוס אינטלקטואלי חדש היא כהופעתו של סגנון ארכיטקטוני חדש:הוא מגיח כמעט מבלי משים, בלחצן של השפעות רבות ומגוונות, ואין טעם לחקור ולדרוש את מקורותיו. לאמיתו של דבר, מקורות שכאלה אינם בנמצא. כל שניתן להבחין בו הוא השינויים המתרחשים באיטיות ובעקיפין, היערכות מחדש שוב ושוב, זרמי הגאות והשפל של הרוח המתגבשים לבסוף בצורה חדשה בעליל."12 טענתו של אוקשוט נכונה לגבי גופי ידע רבים ומגוונים שהגיחו "כמעט מבלי משים" והתגבשו "לבסוף בצורה חדשה בעליל". יחד עם זאת, "לימודי תרבות" אינם עונים על תיאור זה. זאת, מאחר שמקורותיהם של לימודי התרבות הנם ברורים וגלויים (נזכיר את תרומתן של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, של תיאוריות מרכסיסטיות ופוסט-מרכסיסיטיות, של הפילוסופיה הביקורתית מאז קאנט ועוד רבים אחרים), הם תוצאה של שינויים מהירים שהתרחשו בעשורים האחרונים במערב, הם תגובה של קבוצה פוליטית מגובשת וידועה (השמאל החדש) לתהליכים שאירעו במחצית השנייה של המאה

ה-20 ונראה כי הם לא התגבשו לכדי צורה חדשה.

א. המאות ה-18 וה-19

תיאוריות אודות 'תרבות' והגדרתה החלו להיות נפוצות באירופה כבר מאמצע המאה ה-18, תיאוריות התוהות על מקומו של האדם בחברה ומערכת קשריו עם סביבתו. הדבר נבע מניסיון להביע עמדה ביקורתית כלפי התרבות האירופאית המשתנה בעידן הנאורות והמהפכה הצרפתית.

 במהלך המאה ה-19 התווספו לתיאוריות אלו, שנוסחו שנים קודם לכן על-ידי הרדר, רוסו, וולטיר, קאנט, מנדלסון ואדם סמית, כתביהם של הגל ומרקס, והם החלו לכלול בתוכן היבטים היסטוריים, ספרותיים-לשוניים, פילוסופים. לקראת סוף המאה ה-19 אף נוספו להם היבטים כלכליים וסוציולוגיים עם כתביהם של ניטשה, וובר, זימל ודירקהיים. תיאוריות אלו שאפו להיות מדעיות וחתרניות באופיין. בעידן בו זהויות לאומיות, חברתיות, דתיות, מיניות ומשפחתיות עברו שינויים עצומים עקב התיעוש המהיר, העיוּר המתגבר והחילוּן המעמיק החלה להיווצר כתיבה הגותית ואקדמית ובמרכזה ביקורת נוקבת על תרבות המערב.

ב. ירושת הטוטליטריזם וזוועותיו

במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 התפתחו שתי תפיסות מנוגדות שתרמו עמוקות למחקר התרבות. הראשונה פוליטית-ביקורתית, פרי מדרשם, השראתם ורוחם של המשטרים הטוטליטריים בברית המועצות ובגרמניה וכן של תנועות מרקסיסטיות, סוציאליסטיות וימניות-קיצוניות ופאשיסטיות בארצות אחרות.

ככלל, האוחזים בתפיסה זו ראו בצורה כזו או אחרת (מקלה או רדיקלית, מתונה או תקיפה) בתרבות המערב גוף רקוב שבתשתיתו תפיסת מוסר וחשיבה יודו-נוצרית והוא כעת אורבני מדי, קפיטליסטי מדי, המוני מדי ויוצר אי-צדק חברתי, פשע אנושי ועוולות מובנות אל תוך השיטה. במחנה ביקורתי זה ניתן לכלול, מחד גיסא, את חברי אסכולת פרנקפורט על גוניהם השונים ואת חברי אסכולת גרמשי שהשפיעו במידה עצומה אף לאחר מלחמת העולם השנייה על התפתחותם של קבוצות השמאל החדש, תנועות סטודנטים וגופי הידע המכונים "לימודי תרבות". מאידך גיסא, נכללים במחנה זה גם הוגים, סופרים וחוקרים המקורבים לאגף הימני-קיצוני-שמרני ואף הפאשיסטי כמו, קנוט המסון, פרדיננד סלין, עזרא פאונד ומרטין היידגר.

העמדות השמרניות, הליברליות והסוציאל-דמוקרטיות החלו להתפתח לכאורה כתגובה לאיום הטוטליטרי, אך בעיקר כתגובה על הגילויים אודות הזוועות שחוללו משטרים טוטליטריים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. רבים מן הטקסטים המכוננים ב"לימודי תרבות" נכתבו לאחר המלחמה כחלק ממאבק (הנמשך בעצם עד היום) כנגד הפאשיזם ויישומי המרקסיזם הקיצוניים. מדובר בטקסטים מרשימים המהווים בעקיפין או במישרין כתב אשמה או הגנה על צדדים אידיאולוגיים מגוונים של משטרים ובעלי סמכות שונים.13

ג. חיסול האליטות הישנות

זירת לימודי התרבות, כגוף ידע חתרני, ביקורתי ומוכר, אם כי עדיין בלתי-מקובל ממסדית ולא ידוע בשם זה, הורחבה והואצה באופן מהיר משנות ה-60. בין יתר הסיבות לכך היה החלל הריק שהותירו אחריהן שתי מלחמות העולם. 'השטח היה נקי' באופן מילולי: המלחמות באירופה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, כמו גם ההשמדות והטיהורים ההמוניים במזרח אירופה וברוסיה והתוצאות הנוראיות של תורות הגזע למיניהן, חיסלו או הובילו להשתקה של חלקים ניכרים מן האליטות האינטלקטואליות ומקבוצות חברתיות ודתיות רבות שמקורן במסורות (מימין ומשמאל) בנות המאה ה-19 ואולי אף וותיקות יותר. באופן כואב אך אירוני, השמדות אלו יצרו אפשרות להבניה-מחדש של חשיבה מושגית ולהיווצרות של מושגי תרבות חדשים המנותקים מחוויות העבר ומן המסורת השמרנות מזה, אך עדיין שומרים על נקודת מבט ביקורתית מזה, כפי שצוין לעיל.14

 ד. המצאות טכנולוגיות ומשמעותן

ההמצאות הטכנולוגיות הרבות אפשרו גידול מהיר בנפח הייצור והפעילות התרבותית, ראשית במערב ולאחר מכן באזורים אחרים, שהיו עד אז נתונים לשליטה קולוניאליסטית מערבית. עקב השפע הכלכלי נוצרה התרחבות משמעותית בשעות הפנאי שעמדו לרשות הפרט במערב. התפתחות זו אפשרה את חדירתן של פעילויות תרבותיות רבות ומגוונות. בעידודם של הפיתוחים הטכנולוגיים הפכה התרבות להיות חלק חשוב בפעילות כלכלית, ולהיפך – הממד הכלכלי הפך לגורם משמעותי בפעילות תרבותית בעקבות התרחבותן של ההמצאות הטכנולוגיות-דיגיטליות. בשנות ה-2000 אנו עדים לאופן שבו האינטרנט וסוכניו תורמים להאצת הפעילות התרבותית הענפה, המגוונת, בעלת התכנים הדמוקרטיים ולעיתים אף אנרכיסטיים. עדיין מוקדם מכדי להעריך את ההשפעה הטכנולוגית הכבירה על ייצור הפעילות התרבותית והשלכותיה הפוליטיות, אין ספק כי "לימודי תרבות" ניזונים מרשתות האינטרנט ומזינים אותן, אך עדיין מוקדם מכדי להעריך עד כמה תופעה זו חיובית ושלילית לגביהם.

 

ה. השמאל החדש, "1968" וירושתם

שנת 1968, ובעיקר המושג והחוויה המכונים "1968",15 הינם בעלי משמעות עמוקה להבנת התפתחות "לימודי תרבות" בעשורים האחרונים. מורשת שנות השישים הנחילה לבאות אחריה את התיאוריות הניאו-מרקסיסטיות, שהניחו גם הן תשתית ל"לימודי תרבות", בכך שחשפו את מנגנוני קביעת-הערך העומד בבסיס התרבות והצביעו על האופן שבו אידיאולוגיה קובעת גבולות לחשיבה ומעצבת אותה בו-זמנית. אלתוסר וממשיכי-דרכו במחשבה המרקסיסטית, הניאו-מרקסיסטית והמאואיסטית (בעיקר בצרפת) הראו כיצד ערכים אינם א-היסטוריים או 'טבעיים', כפי שהם מוצגים בתיאוריות האסתטיות המגדירות אותם. ערכים אלו מופעלים על-ידי פרויקטים של שימור כוח, ידע, סמכות והשפעה ומאוימים על-ידי הצעות חלופיות לחלוקת הון וסמכות.16

אירועי מאי 1968 בפריז יצרו שינוי עמוק בעיצוב חיי יום-היום של הסטודנטים ומוריהם. שנה זו הביאה למיצוי את דגם הפוליטיקה של חיי היום-יום של התקופה ואת ביטוייה האסתטי, הרדיקלי והאלים בחייהם של צעירים, ונוצרה האפשרות עבור צעירים צרפתים לחמוק סוף-סוף מן הדוֹגְמָה (dogma ) האורתודוקסית המרכסיסטית של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. דוגמה זו, שהיתה כבר נתונה במשבר עמוק עקב הפלישה הרוסית להונגריה, הוקעת הסטליניזם בנאום חרושצ'וב ומשבר הטילים, אפשרה לאינטלקטואלים צרפתיים, לפעילים פוליטיים ובעקבותיהם לסטודנטים רבים, פעילי השמאל החדש באירופה המערבית ובארה"ב, לקרוא תיגר על המסגרת המהפכנית הישנה, לאתגר שורה ארוכה של נושאים הקשורים לבעיות שעלו על הפרק בשנות השישים ובייחוד בעקבות "1968": מיניות, גוף, משפחה, עיוּר וטבע, אינטימיות, נפש ולשון. העיסוק בנושאים אלו ורבים אחרים אפשר להחיות את הביקורת החברתית בת-הזמן (ביקורת שנראה היה כי אבד עליה הכלח בשנות השלושים והארבעים)17 ולאתגר את עולם המושגים השמרני שצמח לאחר מלחמת העולם השנייה.

אחד המוטיבים המרכזיים בביקורת התרבותית של "דור 68", שהשפיע מאוחר יותר רבות על פרויקט "לימודי תרבות", היה השינוי שהקפיטליזם-המאוחר יצר ביחס למושגים מיושנים כשליטה, הכוח, המעמדות העובדים, מקום העבודה וניצול הפועל ושכרו. מדינת הרווחה, שבצילה חסה הקפיטליזם המתקדם, יצרה חברות מתועשות מתקדמות בהן הלוגיקה המרקסיסטית של הקומודיפיקציה18 נחשבה למיושנת וללא-רלוונטית. במקומה הציעו דור האינטלקטואלים החדשים בוגרי "1968" המשגה חדשה ופרקטיקה חדשה של חשיבה על ניצול, הגמוניה, שליטה וכוח. לטענתם, במקום שליטה על אמצעי הייצור וההמון נסמכים השלטון ובעלי הכוח על שליטה בלעדית בידע, בעיקר שליטה על הדרך שבה הידע מיוצר.

טענות אלו ואחרות יהוו מאוחר יותר את הבסיס וההצדקה לאחת מהטענות "האופנתיות" החשובות ביותר עבור חוקרי "לימודי תרבות": הערעור אינו רק על הוודאויות המסורתיות והישנות, מבית היוצר המרכסיסטי והליברלי, אלא על עצם מושג הוודאות, שמקורו בעמדה חברתית חד-צדדית, שמרנית, הגמונית בעלת כוח ודכאנית.19

 למרות ההשפעה השולית באופן יחסי של "1968" על "האינטלקטואלים הבריטיים" וחרף חולשתו של השמאל החדש באנגליה, גם בבריטניה התפתחה, החל משנות השישים, תיאוריה ניאו-מרכסיסטית (ראו להלן הדיון במרכז ברמינגהם) שתרמה תרומה מכרעת ל"לימודי תרבות" בהפנייתה את המבט אל החשיבה והדמיון של ההמון וחיי היום-יום. מטרתה של זו הייתה לגלות ולחקור בכלים תיאורטיים-מרקסיסטיים את התרבות הפופולרית של תת-קהילות ממעמד הפועלים, הצעירים וקבוצות שוליים כמו פנקיסטים, גלוחי-ראש ואוהדי-כדורגל קיצוניים.

הפרויקט של גילוי מחדש של קולות אבודים וכתיבת ההיסטוריה "מלמטה" פגש בדרכו את התיאוריה המרקסיסטית האירופאית שניתחה את תרבות ההמון כפורמציה אידיאולוגית דכאנית. התיאוריה המרקסיסטית טענה שתרבות ההמונים מבססת משמעויות המתפקדות כדרך לשימור האידיאולוגיה השליטה ולהצדקת פעולות המדינה. האינטראקציה בין שני אופני ניתוח אלו של התרבות – התרבות כביטוי של בני-אדם והתרבות כדבר המוטל על בני-אדם – הנה בעלת חשיבות מכרעת להתפתחות "לימודי תרבות". יחסי-גומלין אלה משקפים את הדחף לגלות את התרבות הפופולארית ולהעניק קול לתרבותן של קבוצות שנדחקו לשוליים.20

ו. הפוליטיקה החדשה של הזהויות

במהלך שנות ה-60 ולאחריהן, כתוצאה מן השינויים הטכנולוגיים, המורשת האיומה של מלחמת העולם השנייה, תהליכי דה-קולוניזציה ושינויים דמוגרפיים, החלו להופיע תנועות חברתיות ופמיניסטיות בחברה המערבית שקראו לפוליטיקה חדשה של זהויות וליצירת חברות רב-תרבותיות בהן יינתן מקום של כבוד לכל קהילה שלה זהות מובחנת. תרמו לכך הגירה מוגברת של תושבים מן המושבות לשעבר לאירופה וצפון אמריקה, תנועות שחרור לאומיות במושבות שהיו בשליטה מערבית, ותנועות שנאבקו נגד דיכוי מיני, כמו הפמיניזם החדש והופעתן של התארגנויות הומו-לסביות במערב בשלהי שנות ה-60, שיצרו כלים חדשים לניתוח אי-שוויון, גוף, דימויים וחיי יום-יום. שני התהליכים האחרונים – ההגירה המואצת אל אירופה ותפיסות חדשות של יחסי המינים ומיניות – היו מכריעים בהתפתחותה של פוליטיקה של זהויות הניצבת במרכזם של לימודי התרבות כיום.

ז. דמוקרטיזציה של מוסדות תרבות

בעידן זה חל בעולם המערבי גם גידול במספר המוסדות התרבותיים, ששימשו באופן מסורתי אתר פעילות בעיקר עבור קבוצות מן המעמד הגבוה או כאלו ששאפו להצטרף אליו (הכוונה למוזיאונים, גלריות, ספריות).

צריכת תרבות דרך מוסדות אלו הפכה להיות "הון חדש" שלעיתים פרץ את הדרך ליצירת הון חברתי (עליה בסולם המעמדי), כלכלי (רכישת הון פיננסי) או פוליטי מן הסוג הישן (השתייכות לרשתות חברתיות משפיעות).

בתהליך זה החלו מוסדות התרבות הותיקים להיות מאותגרים על-ידי מוסדות חדשים שנוצרו על-ידי קבוצות מן השוליים.21 לצדם, מוסדות יוקרתיים החלו לפתוח את דלתותיהם בפני קבוצות מוחלשות. אוצרי תרבות ואמנות שלא הוכשרו במוסדות אמנות יוקרתיים, אלא במסגרות חלופיות, קיבלו עבודה במוזיאונים. גלריות ומוזיאונים בעלי סדר-יום ייחודי וחתרני התחרו על תקציבים. אמני שוליים וחומרים שנוצרו בפריפריה, מחוץ לעמדות הכוח המסורתיות, החלו להיחשב כתחומי עניין ומחקר לגיטימיים ואף אופנתיים. 22

ח. גלובליזציה

תהליכי הגלובליזציה בשילוב "התעוררות המזרח"23 יצרו חשיבה חדשה אודות תהליכים קולוניאליסטיים מן העבר והגדרה מחודשת של זהויות של קבוצות שאינן מערביות, שמילאו את תפקיד "האחר" המאיים בדרך כלל. לצד אלו, תהליכי הגלובליזציה, המשלבים מעבר מוקדי הכוח הכלכלי והתרבותי מן "המערב" ל"מזרח" או שלוב של שניהם, מזינים אף הם את מוקדי המחקר של "לימודי תרבות", שבמהותם מתיימרים לעסוק בקבוצות שנחשבו לשוליים או שהיו מסולקות, עקב מוצאן התרבותי, משדות הכוח המערביים (סעיף ו. לעיל).24

ט. סמיוטיקה, סטרוקטורליזם ופוסט-סטרוקטורליזם

בהתייחסו למקורות הסטרוקטורליזם והשפעתו טען ההיסטוריון טוני ג'אדט כי הישגם הגדול של הוגי הדעות מתחום ידע זה הנו "בשכנוע קהלם כי עמימות היא אות ועדות לגדולה".25

 במחצית השנייה של המאה העשרים פרחה הביקורת הסמיוטית, וזו הוצגה כמדע שיכול להכיל את הדיסציפלינות כולן. הסמיוטיקה, כתחום מדעי העוסק בהחלפת שדרים מכל סוג שהוא ובמערכות הסימנים המונחות ביסוד המבעים התרבותיים השונים, מהווה במובנים רבים בסיס עקרוני ל"לימודי תרבות". הסמיוטיקה מלאה תפקיד בולט בסטרוקטורליזם של שנות השישים, שהתייחס אל התרבות כאל סדרה של פרקטיקות שיש לתאר את חוקיהן ואת הנורמות השולטות בהן.26

מטרת הסטרוקטורליזם היתה להבנות מערכת של קשרים לוגיים השולטים במיקומם של אלמנטים בתרבות מתוך מטרה להבין כל תופעה שבני אדם מפיקים ממנה, או דרכה, משמעות.27 הסטרוקטורליסטים אימצו את הבנותיו של דה סוסיר לגבי השפה כמערכת של סימנים והחילו אותה על התרבות האנושית כולה, שנתפסה כמערכת סמיוטית מורכבת, מרובדת אך ניתנת-לפיענוח אובייקטיבי ואוניברסלי. בהשפעת הגזמות מסוימות, שנקלעה אליה הביקורת הסטורקטורליסטית, כשנתפסה להדגשת-יתר של חוקים, קודים וקטגוריות וראתה אותם כמדויקים ומכלילים, וכאנטיתזה לה, התפתחה החשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית. הפוסט-סטורקטורליסטים החלו לתהות על ערכן, ואף על צידוקן, של עצם הקטגוריות המארגנות את התרבות, אותם חוקים וקודים שהסטרוקטורליסטים חשפו, אספו ומיינו. לפיכך, בפוסט-סטרוקטורליזם נזנחה המטרה לאתר, למיין ולנסח בשיטתיות את מערכות המישמוע בתרבות, ותחתה אומצה ביקורת של מערכות מישמוע, ביקורת של הידע, של הטוטאליות ושל הסובייקט, והתבוננות בכל אחד מאלה כאפקט פרובלמטי, ספקולטיבי ורב-משמעי.28 בפוסט-סטרוקטורליזם מכירים בחוסר-האפשרות לתאר מערכת סימונית שלמה וקוהרנטית, שכן מערכות משתנות באופן קבוע ותיאוריות מסתבכות עם התופעות שהן באות לתאר.29 המנגנונים המכוננים את ההבניה והאבחנה בין פרקטיקות תרבותיות שונות הפכו עצמם לנושא לדיון ולניתוח והדגש המחקרי הוסט משאלות פורמליות של מיון וקיטלוג לתהייה ביקורתית על עצם פעולת המיון, על מניעיה ועל מערך הכוחות המפעיל אותה.30

IV . עליית "לימודי תרבות" וכאוס "שלהי מאה" וסוף מילניום

בעבר הרחוק יותר, אפיינה אווירת כאוס, בעיקר מן הבחינה החשיבתית-פילוסופית, תקופות של "שלהי מאה" – העשור והשנים הקרובות לסוף מאה ולתחילת מאה חדשה. אווירה כזאת שוררת כיום במערב. האם אנו עדים למהלך חשיבתי שחוזר על עצמו באופן מחזורי, הנפסק כאשר קטסטרופה, מלחמה קשה או מהלך גלובלי רב משמעות יוצרים מרכזי כוח וידע שליטים חדשים?

"שלהי מאה" (fin de siècle ) מאופיין על פי רוב באי-סדר עולמי, בכאוס ובחוסר היכולת לזהות "מרכז" או "קנון פתוח" מהם יוצאים ואליו מתנקזים (בין היתר) גופי הידע השונים. מצב "שלהי מאה" שכזה ידוע למן סוף המאה ה-15 וביטויו הידוע ביותר הנו סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20,31 ערב מלחמת העולם הראשונה. זהו המצב השורר כיום בעיקר בקרב גופי הידע השונים המכונים בשם הבעייתי "המערב".

עוד קודם להתמוטטות הגוש המזרח-אירופאי-סובייטי, ולמעשה כבר משנות ה-70 של המאה העשרים, ניתן היה לאתר פרצות וזעזועים איטיים שהתרחשו בארצות המערב האירופאיות ובארצות הברית. "מות אלוהים", כשלון האידיאולוגיות והזוועות שיצרו האידיאולוגיות הקיצוניות, כשלון "1968" והשתלטות השוק החופשי על חלקים גדולים בעולם,32 החלו כבר לאחר מלחמת העולם השנייה, ובמקרים מסוימים כבר בתחילת המאה ה-20 ("מות אלוהים"). בעוד תהליכי גלובליזציה, אקולוגיה ושינויים ביחסי מגדר ויחסי הדורות החלו לתפוס נפח הולך וגדל בשיח גופי הידע החל משנות ה-60, התגלעו בקיעים נוספים בחומת המודרניות המערבית, זו שבסיסיה החלו להיבנות בעידן הנאורות במהלך המאה ה-18 והגיעו לשיא בשלותם מאה שנה לאחר מכן.

כשלון חזון הסטודנטים ופעילי "1968", הריאקציה שחזרה לשלוט במרבית המדינות בהם רוח "1968" פעמה, המשבר הכלכלי של שנות ה-70, המלחמה של הבורגנות כנגד ערכי "הסיקסטיז", ולבסוף התמוטטות השיטה הקומוניסטית במזרח אירופה ובסין, יצרו לא רק כאוס בחשיבת הנאורות והמודרניות אלא אף אפשרו חילופי מרכז ושוליים: זרמים מן הפריפריה, צורות חשיבה וגופי ידע איזוטריים, או כאלו שנסתרו מעין החשיבה ההגמוניאלית, מערבית, מודרנית ונאורה, החלו לעלות לפני השטח ולשטוח את טענותיהם, צורת חשיבתם ודרך פעולתם.

המהלך הפוסטמודרני מקורו בכאוס, אך הוא גם מעודד כאוס ויוזם אותו. "שלהי מאה" וראשית המילניום השלישי על תחושות המבוכה, הפחד והקץ המלווים אותם נפלו לידיו כפרי בשל. הפוסטמודרניזם שיצר את לימודי התרבות ואף נתן להם לגיטימציה שונה מגופי ידע חתרניים בעבר. זאת, מכיוון שנראה כי הרדיקליות המלווה את טיעוני גוף הידע "לימודי תרבות" (לדוגמא השימוש הפוקויאני בתיאוריות

כוח ויכולות השליטה של "המדינה") נעדרה מדיונים ושיחים לפני מאות שנים, אף כי גם בעבר נעשה שימוש בתיאוריות שנתפסו כקיצוניות בעיני בני התקופה.33 מובן שנוכל לאשש ייחודיות זו רק בפרספקטיבה של זמן, בעוד כמה עשרות שנים. ברור גם כי קיצוניות הנו מושג יחסי והוא קיים בעיקר בידי המשתמש בו. בכל אופן, נראה כי אנו נמצאים, לראשונה מזה אלף שנה, על ספו של מילניום חדש המביא עמו, על רקע המאה ה-20 שטופת הדם, אין-ספור אשליות, חזיונות, דתות ואמונות בממדים ובקצב שלא נראו מזה מאות שנים. כל אלו מלווים בעזרים טכנולוגיים רבי עוצמה, בחוסר סמכות וגבולות, בתפישות ויזואליות שנעשות כה מרכזיות בחיינו עד כי הם קוראים תגר על סדר מסורתי ויציב הבנוי על תרבות הדפוס. תהליכי צריכה, כוחות שוק-חופשי אדירים, תהליכי גלובליזציה והתחזיות אודות שקיעת המערב הנם מאפיינים חדשים למודרניות החדשה והקיצונית ומהווים מכה קשה לירושת הנאורות.34

.V השיח הפוסטמודרני ו"לימודי תרבות"

כאמור, ודעת לנבון נקל, שגוף הידע המכונה "לימודי תרבות" נוצר ופרח בעידן המכונה פוסטמודרני, ויתכן כי לא יכול היה לצמוח ולפרוח אלא בעידן שכזה.

"לימודי תרבות" הם תוצר של המחשבה הפוסטמודרנית כחוקרת את טבעו של הידע האנושי ואת אופני ייצורו, בכל האספקטים של הפעילות האנושית.35 לימודי התרבות תופסים את המציאות, ואת הידע, כייצוגים הספוגים באופיין הסותר, ההטרודוכסי ורווי האמונות והדעות, של מערכות יצירת המשמעות של האדם. אף על פי שהם מציעים ביקורת רדיקלית על היחסים בין ידע, משמעות ואינטרפרטציה, "לימודי תרבות" לא מגיעים לאמת אבסולוטית אלא מתמקדים בניסיונם לחשוף (באופן הנמשך לאין-סוף) את מבני הכוח והסמכות הפועלים במסגרת מבני הידע, השפה, המשמעות והפרשנות.

השיח הפוסטמודרני החל לפרוח לערך מן המחצית השנייה של המאה ה-20. שיח זה חשף את הדרכים בהן משתמשים גופי ידע הגמוניים (מערכי כוח) כדי לשלוט, להשתיק ולדכא את "האחר", השונה, שאינו "לבן" ואינו מערבי. השיחים הפוסט-מודרניסטים חשפו את המבנים הסימבוליים של מערכי הכוח ואת מגבלותיהם, עמדו על חולשותיהם ונטו לפרקם. במילים אחרות, השיח הפוסטמודרני טען כי רצונו לנפץ גבולות, מחסומים, הגדרות דיכוטומיות, קשיחות האבחנות בין טוב ורע, נמוך וגבוה, נכון ומוטעה, מתקדם ונחשל, המזוהים עם כוחה הדכאני של המדינה, עם נרטיב-על ועם האובייקטיביות מעוררת החשד של בעלי הכוח. במקומם מציע השיח הפוסטמודרני בליל של רעיונות ועמדות, לעיתים מבולבלות וסותרות ולעיתים קוהרנטיות ומדויקות; השיח הפוסט-מודרני מצדד בעולם בו מתקיימות אין ספור זהויות, חופש כמעט בלתי מוגבל; עולם בו חוסר גבולות ואובייקטיביות נעים זה לצד זה; עולם בו קבוצות "שוליים", "מיעוטים" וקבוצות אתניות (בדרך כלל מן האזורים שהיו או שהינם עדיין בשליטה מעצמות מערביות) ששהו עד כה בשולי החברה המודרנית) זוכים לשוויון, הכרה ובקשת מחילה על העוול שנגרם להן. העולם הפוסטמודרני מכריז על מותו של הרציונאלי. במקום עולם שבמרכזו ניצב היגיון ברור (הסובייקט), הפוסטמודרניות מציעה פירוק מתמיד של טקסטים. זהו תהליך תמידי של חתרנות והתנגדות לבעלי כוח. במהלך תהליך זה נחשפים מנגנוני הכוח של בעלי ההגמוניה שמעניקים לסובייקטים שונים משמעות דומיננטית במטרה לשמר את כוחם.

העולם הפוסטמודרני הנו עולם ללא גבולות מסורתיים. במצב הפוסטמודרני הממשלה ויתר בעלי הגמוניה הופכים רלוונטיים פחות ופחות לחיי האנשים. כוחות השוק, יחד עם אסטרטגיות דיגיטליות, יוצרים עולם מאוחד על-ידי טכנולוגיית מידע וניפוץ חלוקות מודרניסטיות קודמות. זהו עולם בו הפוליטיקה המסורתית, המניעה ומשנה כוחות חברתיים וכלכליים, נעלמת לאיטה, ומופיעה פוליטיקה של תרבויות וזהויות (אורבאניות בעיקרן) בה כל קול שווה, כל קול נספר, נשמע ומקבל ביטוי שווה לאחר. זהו עולם בו כל קבוצה יכולה לספר את הסיפור שלה ולחלוק על הנרטיב ההגמוני.36

להמשך קריאת המאמר לחצו כאן

1      'ריזומטיות' הוא מונח של דלז וגואטרי, הבא לתאר מחשבה המבוססת על ריבוי, פיזור וחוסר-היררכיה, המאפיינים את הפוסט מודרניזם, ואילו 'הומו סאקר' הוא מונח שמקורו בתחום המשפט הרומי, אולם כאן משתמש בו ז'יז'ק כפי שמוסבר על-ידי ג'ורג'יו אגמבן בעבודה מ-1998. למונח האחרון מקדיש ז'יז'ק פרק שלם בהמשך ספרו, אלא שבמקום הראשון שבו מוזכר המונח, אין מצורף לו כל הסבר.

2      המושג Culture Studies ניתן להיתרגם לעברית כ'לימודי תרבות' וגם כ'מחקר תרבות'.

3      כפי שנטען בהמשך, גופי הידע המכונים "לימודי תרבות" מתיימרים כיום להכיל בתוכם דיסציפלינות מסורתיות כספרות ופילוסופיה וכן דיסציפלינות חדשות יותר, כאלו שצמחו בעשורים האחרונים, כמו לימודי תקשורת, קולנוע ומגדר. מצב זה מקשה על הצבת גבולות ברורים בין לימודי תרבות לדיסציפלינות הוותיקות יותר. אכן, לימודי תרבות מתיימרים להוות גשר, לחבר בין הדיסציפלינות המסורתיות, אולם, כפי שנראה בהמשך, התוצאה לא מצביעה תמיד על כיוון חדש או על יצירת דיסציפלינה חדשה המתיימרת להיקרא לימודי תרבות, אלא דווקא על חזרה לבסיס הדיסציפלינרי המסורתי.

4      בהקשר הישראלי ראו מאמרה החשוב של אווה אילוז שנכתב לפני למעלה מעשור. אף כי יש לשער כי רבות מהנחות היסוד של המאמר עברו שינוי במהלך השנים, הרי אילוז מזהה מפורשות בין לימודי תרבות לשמאל החדש (אילוז תשס"א).

5      נקודה זו מתבהרת היטב כאשר לומדים על הקשר בין ארועי "1968" בפאריז, מאואיזם ואבות לימודי תרבות כפוקו ובארת. ריצ'רד וולין מבהיר זאת היטב בספרו The Wind from the East (Wolin 2010 ).

6      ג'יימסון 2009, עמ' 17.

7      דוגמאות לקבוצות הנמצאות בשולי השיח: קבוצת ה-Vice החתרנית בארצות הברית, הנקראת על שם המגזין Vice שהיא מפיצה ברשת, ובישראל מייצג כתב העת ms.use קבוצות שיח בנושא פמיניזם ומיניות חתרניים.

8      אלתוסר 2003, עמ' 41-44.

9      שם, עמ' 50.

10     אנו מבקשים להיסמך כאן על עבודותיהם של באומן 2007, הברמס 1997, ספיבק 1995, רגב 2011, During 1999 , Wolin 2010 , Grossberg 1992 ואחרות.

11     אנו ערים לכך כי מתודות מלימודי תרבות מיושמות אף בלימוד העת העתיקה וימי הביניים. הדבר ניכר לדוגמא בלימודי גוף וזהות. המחקר הקלאסי אם כי לא היחיד כמובן הוא Holy Feast and Holy Fast Caroline Walker, Bynum , (Bynum 1987 ).

12     אוקשוט 1997, עמ' 133.

13     לדוגמא חיבוריהם של חברי אסכולת פרנקפורט ובעיקר אלו של תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר על הנאורות. כתביו של הרברט מרקוזה מהווים פרדיגמה מתאימה לטענה זו. גם את גילויים של כתבי אנטוניו גרמשי בשנות השישים ניתן לשייך לאותם כתבים ביקורתיים.

14     השפעת הכתיבה המרקסיסטית-לניניסטית מחד, ואלו של הימין הקיצוני והפאשיסטי-נציונל-סוציאליסטי מאידך, על האליטות האינטלקטואליות באזורי אירופה השונים בין שתי מלחמות עולם היתה ניכרת וברורה. לצדם היתה השפעה רבה בעיקר במרכז אירופה מצד אינטלקטואלים פרוטסטנטיים ימניים ולאומניים. מסיבות ברורות, לאחר המלחמה הושתקו קולותיהם בכוח המשטרים הצבאיים ששלטו על מרכז ומזרח אירופה. אינטלקטואלים רבים אחרים הבינו להיכן נושבת הרוח במדינות בהן חיו ויצרו, דבר שגרם להם לשנות את דגשי כתיבתם או להשתתק לחלוטין. המקרים המפורסמים ביותר הם של מרטין היידגר וארנסט יונגר בגרמניה במערבית.

15     אלו שנטלו חלק באירועי אותה שנה מכונים "Sixty Eighters ".

16     להגותו של פייר בורדייה ותרומתו הרבה ללימודי התרבות ולעמידתו על "שינויי הטעם" והאופנות נעוצות במסורות "1968", ראו רגב 2011, פרק 7.

17     בפריז, בעיקר בזמן הכיבוש הנאצי ובעקבותיו.

18     Commodification – "מסחור", התהליך באמצעותו יחסים בין אנשים ניתנים לכימות, להערכה חומרית ולחיפצון.

19     כך ניתן לדעתנו להבין את פוקו ועולמו. מושגים כ"גניאולוגיה", biopower "", "חברה ממושמעת" מקורם בעבודתו בקרב חוגי שמאל חדש וחוגים מאואיסטים בצרפת. פוקו חדל לראות במושג ובפרקטיקה של "כוח" מושג משפטי-לגאלי שביכולתו לדכא, לשלוט. במקום זאת הוא החל לראות בכוח מכניזם של שליטה חברתית (social control ) שמשאירה חותם בר ראיה על הגוף, המנהגים ודפוסי חשיבה.

20     האבות המייסדים הבריטיים היו א.פ.תומפסון, ריצ'רד הוגרת, ריימונד וויליאמס וסטיוארט הול. על תרומתם ראו בהמשך בפרק על אסכולת ברמינגהם.

21     מוזיאונים וגלריות באזורי פריפריה, קבוצות וכתבי עת אוונגרדיים אנטי-ממסדיים, מפסטיבלים אמנותיים, מוסיקליים ותיאטרוניים משפיעים כמו Woodstock, Reading, Burning Man, Edinburgh ולבסוף מצעדי הגאווה השונים בערי אירופה וישראל.

22     בהקשר הישראלי נביא מספר דוגמאות מני רבות. מוזיאון קו התפר במוסררה בירושלים, כתב העת לאמנות מעיין, ומוזיאון אום אל-פחם לאמנות עכשווית.

23     כנוי המאחד תחתיו את התהליכים הכלכליים והתרבותיים העוברים על אזורים שהיו מחוץ למרכזי הפעילות הבינ"ל או המלחמה הקרה, קרי, אפריקה, המזה"ת, מזרח אירופה, חבר העמים ובעיקר סין.

24     קבוצת המחקר Subaltern Studies פרסמה במשך שנים כתב עת תחת שם זה שעסק במורשת הקולוניאליזם על זהויות בדרום ובמזרח אסיה (בעיקר הודו). טקסט מכונן הנוDipesh Chakrabarty, Provincializing Europe: Postcolonial Thought and Historical Difference (Dipesh 2000 ). ראו אף ספיבק 1995.

25     הוא מצטט את הסופרים הצרפתיים לוק פרי ואליין רנו. ראו: טוני ג'אדט, אחרי המלחמה: תולדות אירופה מאז 1945. ירושלים 2010, עמ' 573.

26     בארת 1998.

27     Culler 1981 .

28     שם.

29     הכוונה לדקונסטרוקציה, כשיטת קריאה המאתרת נקודות סיבוך בתוך הטקסט מתוך מטרה לפרק מבפנים את התזה שהטקסט עצמו בונה. דוגמה לכך היא עבודתו המפורסמת של דרידה, שבה קרא קריאה דקונסטרוקטיבית את דה סוסיר והראה כיצד דה-סוסיר מוכיח בספרו דוקא כי טענתו, כאילו הדיבור קודם לכתיבה, אינה נכונה. ראו Derrida 1974 .

30     דרידה 2006.

31     ראו: יוסף קפלן (עורך), שלהי מאותקיצם של עידנים, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2003.

32     לענייננו חשובה כניסת השוק החופשי למוסדות ידע ואקדמיה והפיכתם לבית חרושת, לשוק צרכני-חופשי המעניק משקל כבד לתקציבים, לתרומות – בקצרה: לכסף.

33     ראו התגובה לתיאורית גידול האוכלוסיה של תומאס מלתוס על סיפה של המאה ה-19 או התגובות הקשות למצבו הטבעי של האדם משל ג'ון לוק בסוף המאה ה-17, וכמובן ההקבלות של הוגי הדעות המודרניסטים על סיפה של המאה ה-20.

34     הטקסטים הקלאסיים בנושא וחוקרי התרבות והאמנות המושפעים בברור מתהליכים הללו הנם של אלן בלום, דלדולה של הרוח באמריקה, עם עובד 1989; סוזן זונטג, להתבונן בסבלם של אחרים, מודן 2005; המחלה כמטפורה, עם עובד 1980; אומברטו אקו, פרשנות ופרשנות יתר, רסלינג 2007; ניל פוסטמן, טכנופולין: כניעתה של התרבות לטכנולוגיה, ספרית פועלים 2003; אובדן הילדות, ספרית פועלים 1990; וו, ג'.טי.מיטשל, נוף קדוש, רסלינג 2009;Roger Silverstone, Media and Morality: On the Rise of the Mediapolis, Polity Press 2007 . הנס בלטינג מסכם תהליכים אלו יפה בספרו האחרון Hans Belting, An Anthropology of Images: Picture, Medium, Body, Princeton 2011.

35     מתוך שפע ההגדרות לפוסטמודרניזם אנו מאמצים את ההגדרה הבסיסית הטוענת כי זו צורת חשיבה המתנגדת ל"נרטיב-על" המייצג את החברה המודרנית ואת אמצעי הייצור המסורתיים וחושפת את מנגנוני הכוח בהם משתמשים לדכא, להשתיק או לרתום לצרכיהם את "האחר", השונה, המדוכא. פירוט נוסף בהמשך.

36     נציין כי בלימודי תרבות מקובלת בדרך כלל התפיסה הפוסטמודרנית המתייחסת אל התרבות כאל תצורה מלאכותית "במובן זה שהיא תמיד מיוצרת [...] תוצר-קצה של סדרת אינסופית של אינטראקציות ויחסי-חליפין. שום תרבות אינה יכולה לטעון לאותנטיות – אף כי רבות מן התרבויות עושות כן באופן שגרתי – ושום תרבות אינה מאפשרת גישה לאמיתות ששוכנות מעבר לה, מעבר לצורות השיח שלה [...]" (Bretens 2001 , עמ' 175-176).

חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign