חפש באתר
שם:
אימייל:
על שלושה ועל ארבעה - לא רק סמנטיקה | מאת:יוחנן גלוקר

על שלושה ועל ארבעה

יוחנן גלוקר

לא רק סמנטיקה

לא לכל מלה ומונח יש משמעויות ומובנים שהם רק ענינו של המילונאי. מלים ובטויים אינם חיים, כאלים האפיקוריאים, בחלל הריק שבין העולמות. לכל בטוי כללי ומופשט יש רקע היסטורי, דתי, לאומי, פוליטי וכיצא באלו. מה שהיה פעם ׳סַפָר׳ היום הוא ׳מעצב שער׳. ה׳שַׁמָשׁ׳ של בית הספר הפך ל׳שָׁרָת׳. מי שכונה פעם ׳אדוק׳ היום הוא ׳דתי׳, ומי שהיה פעם ׳חפשי׳ הפך בדור האחרון ל׳חילוני׳. משתי הדוגמאות האחרונות ניתן לראות ששנוי הכנויים אינו מקרי. ׳אדוק׳ הוא כנוי לא מחמיא במיוחד: מי שאוחז בדתו ונאחז בה בכל כחו. ׳דתי׳ הוא בטוי ניטראלי, ובהקשרים שונים גם מכובד. ׳חפשי׳ הוא תואר כבוד: מי שהשתחרר מכל אותן אמונות ומצוות ועומד ברשות עצמו. ׳חילוני׳ הוא תואר הקשור ל׳חול׳ ול׳חולין׳, שהיפוכם ׳קודש׳ ו׳קודשים׳ – דברים (או אנשים) שאין חלקם בקודש כיון שאינם ׳דתיים׳: ואחד מהפכיו האחרים של ׳קודש׳ הוא ׳טומאה׳. כך מביעים חילופי המושגים התמימים כביכול את שנוי (ושדרוג) מעמדה של הדת בישראל של הדור האחרון. השנויים בשמם של בעלי מלאכה מעידים על היחס הדו­-ערכי למקצועות אלה: כיון שסתם ׳ספר׳ או ׳שמש׳ הם מקצועות נחותים, אבל – מה לעשות? – אנחנו זקוקים להם, הבה נשנה את שמם ובכך נהפוך את עבודתם למכובדת יותר. יש מקומות שבהם אפילו בשם המכובד ׳מזכיר׳ לא סגי. ׳מזכיר האו״ם׳ היא ללא ספק משרה מכובדת – לא כן מזכיר פקולטה בישראל. היום מה שהיה מזכיר/ת פקולטה הפך ל׳ראש/ת מנהל הפקולטה׳. כל אלה משקפים את היחס החדש והשונה למלאכות; ואין זה מקרה שבמקום מגורי, כפר סבא, הפך מה שהיה פעם ׳רחוב המלאכה׳ (שנגרים ונפחים וסנדלרים ורתכים עבדו בו) ל׳רחוב היסמין׳ (שבו גרים היום אזרחים ׳מכובדים׳ ב׳דירות פאר׳).

במאמר זה נדון בכמה דוגמאות של מושגים ששינו את משמעותם או מעמדם מסבות שאינן סתם ענין של סמנטיקה, אלא של
פוליטיקה גלויה וסמויה. שתים מהן לקוחות מעולם הפוליטיקה האוניברסיטאית, והשלישית, על גוניה השונים, מתחום הבינים שבין הפוליטיקה, הדת, והלאומיות.

 

א. בינוני

במשך השנים הרבות שבהן לימדתי באוניברסיטה וגם ישבתי בגופים כגון מועצת הפקולטה, סינאט האוניברסיטה וועדות שונות, התרגלתי – אם כי מעולם לא מרצון חפשי ותודעה מלאה – לכנוי ׳בינוני׳ שהשתמשו בו (ואני משער שעדין משתמשים בו) לציון איש אוניברסיטה שרמתו המדעית אינה מניחה את הדעת. כמעט לא שמעתי מי שיאמר בדיון בגוף אוניברסיטאי שפרופסור א׳, או ד״ר ב׳, הוא חוקר גרוע. רק לעתים רחוקות ביותר שמעתי תואר זה בועדת מינויים, מפיו של חבר הועדה שהתנגד בכל תוקף למנוי מועמד זה או אחר. מן הרגע שבו הפרופסור, או הדוקטור, היו לחלק מן הריהוט הקבוע של האוניברסיטה, שוב לא יעלה על הדעת שהם פחות מ׳בינוניים׳.

זכורני מקרה אחד של פרופסור שכמה מפרסומיו ׳זכו׳ לבקורת שלילית, בלשון המעטה, של מומחים ותיקים בשטח מחקרו. באחד ממאמרי הבקורת הארוכים והמפורטים ביותר הראה המבקר שאותו פרופסור טוען במקומות רבים שתרגם קטע זה או אחר משפת המקור, בשעה שלמעשה תרגם מתרגום אנגלי ולעתים לא הבין גם את הכתוב באנגלית. הוא גם טעה טעויות חמורות בהבנת בעיות עקרוניות שעלו במחקר המודרני, משום שלא היה מסוגל לקרוא חלק ממנו (בעיקר מה שלא היה כתוב עברית או אנגלית), ולא היה מסוגל לעקוב אחרי כמה מן הרעיונות וההסברים שמצא בספרות המשנית כי לא היה בן בית בחלק ניכר משיטות המחקר – וזאת בשטח שנחשב למומחה בו. איני רוצה לשער בנפשי מה היה אותו אדם עושה לאחר אותו מאמר בקורת אילו היה פרופסור באוניברסיטה יפנית בשנים שלפני מלחמת העולם השניה. ידוע לי שבאירופה ובארצות הברית היו לא מעט פרופסורים שבעקבות מאמר בקורת מעין זה היתה האוניברסיטה שלהם ממררת את חייהם עד שהתפטרו, ואז, אם התמזל מזלם, מצאו עבודה לכל היותר באוניברסיטה ׳נחותה׳ או במכללה נדחת. בישראל המשיך אותו הפרופסור ללמד באותה אוניברסיטה ולשאת בתפקידים שונים כאילו לא קרה דבר. כשיצא לגמלאות ערכו ערב (או יום, איני זוכר) של הרצאות לכבודו. כששאלתי פרופסור בכיר יותר וחוקר רציני ומעמיק בשטח קרוב מדוע לא קרה דבר, הוא הסביר לי שבכל אוניברסיטה יש חוקרים טובים וחוקרים בינוניים. לא עלה בדעתו להשתמש במלה ׳רעים׳, אם כי ברור היה לי, למחבר אותו מאמר בקורת, לכל חוקר של ממש שקרא אותו, ולאותו פרופסור שדברתי אתו, שכאן לפנינו חוקר גרוע שאין מקומו במוסד מדעי.

אבל מדוע? הרי ההגיון הפשוט אומר שאם יש טוב ויש גם בינוני, הרי על הבינוני, מעצם הגדרתו, להיות ׳משהו באמצע׳, בין הטוב וההיפך מן הטוב: בלשון בני אדם, הרע. מדוע מותר לומר על חוקר שהוא טוב, מצוין, מעולה, גדול וכל כיוצא באלו, ואסור לומר על חוקר שהוא רע, גרוע, טועה ומטעה, ואפילו – שומו שמים! – שרלטן? ככל הנראה אחת הסבות לכך היא סגנון הדבור (׳השיח׳) שנפוץ בעולמנו הנאור בעשרות השנים האחרונות, PC, politically correct, או בעברית ׳תקין מבחינה פוליטית׳. לפי סגנון ׳שיח׳ זה מותר לומר על אדם שהוא צעיר, אך אם נאמר שהוא זקן הוא עלול להפגע עד עמקי נשמתו. נקרא לו איפוא ׳מבוגר׳, או ׳קשיש׳, או ׳אזרח ותיק׳. המלים מאבדות כאן את משמעותן. ׳מבוגר׳ הוא כל מי שהגיע לגיל הבגרות, בין אם זה בר/בת מצוה או גיל הבחירה וההצבעה למוסדות המדינה, 18 או 21. ׳קשיש׳ הוא לא סתם זקן, אלא זקן מופלג, מי שעבר את גיל השמונים – או, בימינו, התשעים. אשר לאזרח ותיק, משמעותו המדויקת של מונח זה הוא מי שעברו עליו לפחות כמה עשרות שנים כאזרח במדינה זאת או אחרת. ברוב המקרים, דבר זה חופף לגיל הזקנה, אבל דוקא בישראל היה עלינו להקפיד יותר. מה על יהודי שעלה מצרפת בגיל 76 לפני שבוע, ואז הוענקה לו אזרחות ישראלית לפי חוק השבות? האם אחרי שבוע כאזרח ישראלי הוא כבר אזרח ותיק? וגם בעולם הגדול: מה על תושב קבע של מדינה זאת או אחרת (למשל אמריקה) שאין לו אזרחות אלא רק זכות ישיבת קבע באותה מדינה (׳כרטיס ירוק׳ וכיוצא בזה)? ובעיקר, מדוע כל אותן דרכי עקיפין? האם עלינו לשכתב את התנ״ך לפי אותם קני מדה ליברליים כביכול? ״ואברהם מבוגר בא בימים״? ״והדרת פני אזרח ותיק״? ״בנערינו ובקשישינו״? ומה מקורה של ההנחה שהתואר ׳זקן׳ הוא פגיעה בכבודו של אדם? אם זה היחס המצוי לזקן בחברה של ימינו, אולי מה שטעון תיקון אינו הלשון אלא הדעות הקדומות בחברה. בדומה לזה הבטוי הרווח אצלנו ׳בן מיעוטים׳, כאילו היו ׳ערבי׳, ׳דרוזי׳, או ׳בדוי׳ שמות
גנאי – וכאילו לא היו מתי מעט הנוצרים האירופיים הגרים בישראל, או בני העדה הארמנית, או יהודים יוצאי סלובקיה, גם הם בני מיעוטים. מדוע נניח שיש משהו מעליב בשם ׳ערבי׳ או ׳בדוי׳? בפרט במקרה כגון זה, שאפשר להניח שרובם הגדול של ערביי ישראל לא יראו בשם ׳ערבי׳ מלת גנאי, אלא תאור התואם את זהותם.

נכון הוא ש׳רע׳ או ׳גרוע׳ הם לכל הדעות לא מילות שבח; אך מה אם בעולמנו הרחוק מן השלמות לא כל הדברים או האנשים – או החוקרים – הם טובים או בינוניים? יש גם רעים. הם חלק מן המציאות לא פחות מן הטובים. האם, כדי שלא לפגוע במי שפגיעתו רעה – ומדוע לא? – עלינו להמנע משמוש במלת הגנאי ׳רע׳ גם כאשר היא התיאור הנכון והמדויק של מה שיש? עצם התואר ׳בינוני׳ בהקשרים כאלה מאבד את משמעותו ואת זכות קיומו. בינוני הוא מה שבאמצע בין טוב לבין... מה? עד היכן יכולים הנימוס המזויף והצביעות המקובלת והאפנתית לאסור עלינו את השמוש הנכון והמדויק במכשיר ההבעה הטוב ביותר שיש לנו, הדבור והכתב? השמוש במלים ׳פושרות׳ כ׳בינוני׳ אינו סתם ענין של סמנטיקה, והבקורת עליו אינה סתם צייקנות של איזה פילולוגים קפדנים. מדובר בעיוות של המציאות שאינו מקרי ואין לו כל הצדקה. אלא אם כן הצביעות מעל לכל. אולי זאת סיסמה טובה ל׳תקינות פוליטית׳?

עוד סבה אפשרית לאותו שמוש ב׳בינוני׳ הוא ההשלכות של בטויים מעין אלה על האוניברסיטה. יש באוניברסיטה חוקרים מצוינים וטובים: יופי לך, אוניברסיטה. יש בה חוקרים שאולי אינם מצוינים, ואינם אפילו טובים – ואולי אינם חוקרים של ממש. נו, טוב: נקרא להם בינוניים, כל עוד לא נוציא את דבת האוניברסיטה רעה. (ומה על דבת המציאות המדעית?)

אסים בספור קצר. ימים אחדים לאחר שזכה בפרס ישראל לחקר הספרות, באה עתונאית של השבועון העיר לראין את פרופ׳ מאיר שטרנברג. במהלך הראיון נגעו גם בשאלת הרמה הכללית של האוניברסיטות בארץ, והעתונאית השתמשה (כמו כולם) בשם התואר ׳בינוני׳. שטרנברג ענה מיד – ואני זוכר את דבריו אחרי שנים כה רבות: ״אוניברסיטה בינונית היא אסון לאומי, פשוטו כמשמעו״.

 

ב. המערכת

לא עברו הרבה שנים והתפנתה באותה אוניברסיטה קתדרה בשטח עבודתו של אותו פרופסור ׳בינוני׳ שעסקנו בו בפרק הקודם. המועמדים לקתדרה היו אותו פרופסור ׳בינוני׳, פרופסור אחר שבלשון ה­-PC ניתן היה לתארו כ׳קצת פחות בינוני׳ (כלומר, בלשון המציאות, קצת פחות גרוע, אבל עדין לא בינוני), ופרופסור שלישי שהיה חוקר גדול במעמד בינלאומי באותו שטח מחקר. מי שנבחר לא היה הפרופסור ׳הבינוני׳ שדנו בו בסעיף הקודם, אך גם לא החוקר הגדול, שמצד עצם מהותה של הקתדרה היה המועמד הטבעי למינוי זה. בתקנוני הקתדרות באוניברסיטות הישראליות אנו פוגשים בבטויים כגון ״על קתדרה יופקד חבר סגל אקדמי, בעל שם בתחום או במקצוע המדעי שהקתדרה מוקדשת לו״, ו­-״בהפקדה על קתדרה יש משום כבוד מיוחד שמעניקה האוניברסיטה לאחד מבכירי מדעניה״.

ובכן, אותו חוקר בעל מעמד בינלאומי בלתי מעורער לא התמנה לקתדרה. מי שהתמנה הוא אותו פרופסור שכניתי אותו, בלשון סגי נהור המקובלת היום, ׳קצת פחות בינוני׳. בעברית פשוטה לא הייתי מכנה אותו בתואר זה. לכל היותר הוא היה חוקר חרוץ, אך נעדר כמה מן הנתונים הבסיסיים שהיו, אולי, עושים אותו לחוקר... נו, טוב (וגם אז לא היה מגיע לקרסוליו של החוקר הגדול שלא התמנה). פרסומיו בעברית ובאנגלית היו ידועים בין חוקרים במקומות שונים – כלומר, הוא היה להלכה ׳בעל שם׳ – אך לא הייתי מאחל לעצמי כמה מדברי הבקורת שהטיחו בו בעלי מקצוע רציניים. לכל היותר ניתן לומר שהוא לא ירד לאותו שפל שאליו הגיע ׳האדם השלישי׳. מאידך, הוא היה איש שידע לטוות חוטים ולקשור קשרים. הוא קנה את לבם של כמה ממוריו בישראל ובחו״ל במתק שפתים ובחנופה מעשית (שרותים וטובות הנאה שאינם חורגים ממסגרת החוק), ובלה את רוב זמנו בכנסים ובשבתונים בהכרת אנשי הכוח וההשפעה וקשירת קשרים עם אלה מהם שהיו נכונים ׳לעזור לו׳, בתמורה הנאותה (למשל, כדוגמא אחת, תמורת הזמנות לתקופות קצרות או ארוכות לארץ הקודש).

יום אחד פגשתי בפרופסור אחר, אחד מגדולי החוקרים בעולם בשטח המשיק לאותו שטח מחקר, שידעתי (משמועה נכונה) שהוא ישב בראש הועדה המקצועית שהמליצה על אותו מנוי לאותה קתדרה. שאלתי אותו מה קרה. הוא הודה שאותו חוקר גדול שלא נבחר הוא ללא ספק מבחינה מדעית המועמד הטבעי לקתדרה, וגם הודה בכך ש׳בטוב שבכל העולמות האפשריים׳ אין ספק שהוא היה נבחר. אך מה לעשות, המערכת – כך אמר לי – מעדיפה אנשים שאינם ׳רק׳ יושבים באהלה של תורה, אלא גם תורמים לאוניברסיטה בועדות, בקשירת קשרים, במציאת קרנות, בהדרכת הרבה תלמידים לתארים גבוהים, ושאר ירקות מאותה ערוגה. כאן יתרונו של ׳הפרופסור הקצת פחות בינוני׳ בולט לעין.

יפה. אבל מי היא אותה ׳מערכת׳, מה גילה, גבהה, משקלה וצבע עיניה? היכן היא שוכנת, מה כתובת הדוא״ל שלה, ומה הן שעות הקבלה? הרי בעיקרו של דבר ׳המערכת׳ היא מושג מופשט לא פחות מן ׳החברה הישראלית׳ או ׳האזרח המצוי׳, ואולי אף יותר. למעשה, ׳המערכת׳ היא אותם אנשים שלפי שעה מנהלים את עניניה החשובים של האוניברסיטה. כשנות דור לפני מאורע זה, היתה ׳המערכת׳ באותה אוניברסיטה ממנה ללא צל של ספק את המועמד העדיף מבחינה מדעית. משהו השתנה במשך השנים בטיבה של הקבוצה המושלת באותה אוניברסיטה – כשם שמשהו השתנה במשך השנים ב׳מערכת׳ השלטונית הישראלית, וכנראה לא רק מבחינה פוליטית. דברים אלה משתנים מעת לעת ומתקופה לתקופה. העובדה שברגע מסוים ׳המערכת׳ מעדיפה – במינוי שמטרתו המוצהרת היא מדעית – איש כוח ויחסי צבור על חוקר רציני ומעמיק אינה מזכה לא את אותה ׳מערכת׳ ולא את הועדה שהתאימה את עצמה לשחיתותה. תפקידו של אותו יושב ראש הועדה היה לעמוד על כך שמי שהועדה תתמוך במינויו יהיה החוקר הטוב שבין המועמדים, כחוקר ואיש מדע: לשם כך קימת אוניברסיטה. ׳המערכת׳ לא היתה אלא תירוץ עלוב לכניעה ללחצים של קבוצת אנשי כוח באותה אוניברסיטה שחפצו ביקרו של אחד מהם. אחד כמותם.

כמו שכבר אמר פאוסט של גיתה (חלק ראשון, 575-577):

Was ihr den Geist der Zeiten heißt,

Das ist im Grund der Herren eigner Geist,

In dem die Zeiten sich bespiegeln.

ובתרגום יעקב כהן:

הֵן אֲשֶׁר לוֹ רוּחַ הַזְּמָנִים תִּקְרָאוּ

אֵינוֹ אֶלָּא רוּחַ אוֹתָם אֲדוֹנִים,

אֲשֶׁר בּוֹ, כְּבִרְאִי, יִשְׁתַּקְּפוּ הַזְּמָנִים.

 

ג. הרעיון היהודי ושות׳

לא רק בעולם האקדמי, הנוטה לעתים להשתמש במושגים ׳כלליים וגלובאליים׳, יש לנו מלים ומונחים שאינם – בלשון המעטה – תואמים שום מציאות מלבד המציאות המזויפת שבעלי גישה זאת או אחרת מציגים אותה לצרכים הרחוקים מן השאיפה לאמת. שטח נרחב לשמוש במונחים מרשימים ומטעים הוא, כמובן, הוכוח הפוליטי. בלי לנקוט עמדה פוליטית לכאן או לכאן – שהרי אין זה מעניננו בכתב עת מדעי – נביא כאן דוגמא אחת.

בראיון ל­-Ynet ביום 5 בינואר 2016, אומר חבר הכנסת מיקי (מכלוף) זוהר:

היו בהיסטוריה של העם היהודי כל כך הרבה דוגמאות שזלזלו בעיקרון וברעיון היהודי ואיזה מחיר שילמנו. תנועת ההשכלה זאת הדוגמה הכי טובה. מי שמוותר על הרעיון היהודי פשוט פוגע בצביון של המדינה ומסכן אותה, הוא מסכן את הילדים והצאצאים שלנו. אם נוותר על הרעיון היהודי – הצאצאים שלנו עוד עלולים לחיות במדינה דמוקרטית.

הקורא התמים רשאי לשאול, מה הוא אותו ״רעיון יהודי״, ש״תנועת ההשכלה״ ׳זלזלה׳ בו. האם רנ״ק ושי״ר, יל״ג ומיכ״ל, מאפו וסמולנסקין, ועוד עשרות כמוהם, הטיפו לאיזשהו מין ״רעיון״, או ״עיקרון״ לא יהודי? מה מנוכר ל׳רעיון היהודי׳ בספר ששמו אהבת ציון? ומה שם ספרו של אבי תנועת ההשכלה ברוסיה, ריב״ל? תעודה בישמעאל? האם אין זאת עובדה היסטורית שרוב רובם של סופרי ההשכלה היו בחייהם הפרטיים יהודים שומרי מסורת, וללא ספק שומרי שבת? כידוע למי שטרח וקרא ספרות השכלה, אחד משירי השבח הגדולים ליום הכפורים נמצא בספרו של פרץ סמולנסקין התועה בדרכי החיים. יל״ג לא היה ציוני רוב ימיו (אם כי בשנותיו האחרונות תמך בחיבת ציון); אך רוב ׳שירי ההגיון׳ שלו פונים אל עם ישראל ומשתדלים, בדרכים שונות התלויות בזמן, לשמור על קיומו ועל תרבותו העברית. רק מי שמשהו מעין ׳הרעיון היהודי׳ בוער בנפשו יכול היה לכתוב ביאוש: ״מי יגיד עתידות, מי זה יודיעני/ אם לא האחרון במשוררי ציון הנני/ אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?״ ורנ״ק, שחי כל ימיו כיהודי ירא שמים ושומר מצוות, כתב את ספרו שנקרא מורה נבוכי הזמן ובו הוא מראה בנמוקים פילוסופיים והיסטוריים שעם ישראל הוא האחד מכל העמים שדבק ב׳רוחני המוחלט׳, ובכך זכה בנצחיות. אך די בעובדות היסטוריות לא נוחות. כהרבה דברים אחרים, ״תנועת ההשכלה״ היא, בשביל מר זוהר, לא יותר מסיסמה ששמע או קרא במקום זה או אחר, והוא משתמש בה ללא בדיקה וללא בקורת, וללא ידיעה בסיסית בתולדותיה ובעצם טיבה.

יותר חשוב לעניננו כאן הוא מובנו של אותו בטוי חוזר ״הרעיון היהודי״. ההקשר, כזכור, הוא הצעת החוק של מר זוהר לאיסור פתיחת עסקים בשבת.

נתחיל באותם דברים שמבחינת ההלכה הם חילול שבת לכל הדעות, אך דוקא בהם נראה כי ״הרעיון היהודי״ אינו עומד כמכשול בדרכו של מר זוהר:

מרכזי קניות מחוץ לעיר זה משהו שאני מוכן לחיות אתו, אבל בתוך העיר יש לי בעיה יותר. אין לי בעיה שתהיה תחבורה, אבל לא יכול להיות שהמדינה תפעיל אותה. אם רון חולדאי, ממרום כסאו כראש ממשלת תל אביב, יחליט להפעיל בתוך התחום המוניפאלי {צ״ל מוניציפאלי} שלו סוג של תחבורה ציבורית לאנשים. זה לא מסובך בשבילו כי יש לו מיליארדים בחשבון שאין לו מה לעשות איתם, בשבילו לקנות עשרה אוטובוסים זה לא בעיה, אבל המדינה לא יכולה לקחת חלק בזה כי המדינה שומרת על צביון יהודי.

מה הוא איפוא ההבדל בין פתיחת עסקים בשבת מחוץ לעיר לבין פתיחתם בעיר, או בין נסיעות בשבת על חשבונו של מר חולדאי או כל אדם אחר (ככל הנראה גם בתוך העיר) לנסיעות ׳שהמדינה מפעילה אותן׳?

תל אביב מתנהלת כמו מדינה בפני עצמה, אנשים לא מבינים את זה, היא לא חלק ממדינת ישראל – היא משהו נפרד לגמרי. זאת עיר שנוגדת את כל מה שקשור לרעיון היהודי במדינה.

אמור מעתה, ידידנו ״הרעיון היהודי״ אינו מתחלחל מעצם המחשבה שכלי תחבורה, מעטים או רבים – אפילו עשרה אוטובוסים! – יפריעו את מנוחת השבת ב׳מדינת תל אביב׳, כל עוד ״ראש ממשלת תל אביב״, (וקל וחומר ראש ממשלת ישראל), אינם ׳מפעילים׳ את אותם כלי תחבורה. כשם שאותו ״הרעיון היהודי״ אינו מתנגד לפתיחת ״מרכזי קניות מחוץ לעיר״, ורק עסקים הפתוחים בשבת בתוך העיר פוגעים באותו ׳רעיון יהודי׳. נו, אז מהו סוף­-סוף אותו ׳רעיון יהודי׳?

הדבר הראשון שצריך לקרות כדי שתהיה יהודי זה שאמא שלך תהיה יהודייה. אבל לכל עם שרוצה לשמור על עצמו להמון שנים יש מסורת, יש דרך, יש עקרונות. אם אתה מאבד אותם אתה גם הופך להיות לא עם אלא משהו אחר.

יופי. דאגת לכך שאמא שלך תהיה יהודיה: כל הכבוד! עכשיו – לפי ההלכה, כמובן (והחוק הישראלי מקבל בענין זה את ההגדרה ההלכתית) – אתה יהודי כאיש פרטי, וכך יכתב בתעודת הזהות שלך ובכל מסמכיך עד סוף כל הדורות. ופתאום תגלה שנוסף לכך יש גם יהדות רחבה יותר הקשורה בקיומו של עם יהודי, ולאותה יהדות לא די באמא יהודיה. מה היא אותה יהדות? ׳מסורת, דרך, עקרונות׳ – מלים כדרבנות, שמובנן ברור לחלוטין, ובדיוק מדוקדק, לכל מי ששמע אותן: לא כן? ולא זו בלבד: הן מייצגות דברים שכל עם צריך לשמור אותם, או ש׳יהפוך להיות ״לא עם אלא משהו אחר״. נעזוב את הדיונים והוכוחים בין היסטוריונים, פילוסופים ואנשי מדע המדינה על עצם המושג ׳עם׳, מקורותיו, תולדותיו, ויצוגיו השונים. נניח לרגע שהיוונים, או המצרים, העתיקים היו עמים: כך הם בלשון בני אדם. המסורת שלהם כללה אמונה במספר רב של אלים ופולחנות של אותם אלים. שני עמים עתיקים אלה קבלו עליהם מאוחר יותר את הנצרות (והמצרים, אחר כך, גם את האיסלם) והתנערו מן ׳המסורת׳ ו׳הדרך׳ הקשורים בריבוי האלים ובפולחנות השונים מעיר לעיר. האם בכך המצרים חדלו להיות מצרים והיוונים חדלו להיות יוונים – או, בלשונו של מר זוהר, שניהם חדלו להיות בכלל עמים והפכו ל״משהו אחר״? והרי המצרים הצליחו ׳לשמור על עצמם המון שנים׳, וגם אחרי מאות שנים של כבושים מכבושים שונים הם עדין רואים בעצמם עם. אשר ליוונים, לא זו בלבד שהם עדין עם דובר יוונית החי בחלק גדול ממה שנחשב תמיד ל׳יוון׳, אלא שגם כנוצרים הם עדין ממשיכים לראות את עצמם יורשי התרבות היוונית, כולל אותה תרבות שלפני הנצרות. הם שינו איפוא את ׳המסורת, הדרך, העקרונות׳ של יוון האלילית, ולא זו בלבד שלא ׳הפכו להיות לא עם אלא משהו אחר׳, אלא הם עדין רואים עצמם עם יווני לכל דבר.

נמשיך באותו קטע. ההגדרה של יהודי כמי שאמו יהודיה היא הגדרה דתית והלכתית מדויקת, ששום פוסק ומורה הוראה אינו רשאי לשנותה; ואילו כל אותם מונחים כ׳מסורת, דרך, עקרונות׳ – כך נראה מיישומם אצל מר מיקי זוהר – הם משהו כללי, סתמי, היולי, שאפשר לכלול בו מה שרוצים ולהוציא ממנו מה שרוצים (ואולי בכך מעלתם לאיש הצבור המחוייב בעיקר למצבי הרוח המשתנים של קהלו). ההלכה אוסרת על כל מקח וממכר בשבת: אין יוצאים מן הכלל ואין יותר או פחות. לדברי מר זוהר, נראה כי מקח וממכר בשבת תואם את אותה ׳מסורת, דרך, עקרונות׳ כל עוד הוא מתרחש מחוץ לעיר, אבל ברגע שהוא נעשה בתוך העיר, יש למר זוהר ״בעיה יותר״. מה היא אותה ״בעיה יותר״? אולי הכוונה היא לכך שגם מסחר מחוץ לעיר ׳יש בו בעיה׳, אבל פחות ממסחר בתוך העיר. ומה היא אותה עיר? לפי אותו קטע הדן בתחבורה בשבת, סביר שהיא בעיקרה ׳מדינת תל אביב׳. כאן כבר מודה מר זוהר כי ״אין לי בעיה שתהיה תחבורה, אבל לא יכול להיות שהמדינה תפעיל אותה.״ כלומר, גם תחבורה מלאה בשבת – עשרה אוטובוסים ׳על חשבון הברון׳ – בתוך ׳מדינת תל אביב׳ אין בה אפילו ״בעיה יותר״, כל עוד מדינת תל אביב או מדינת ישראל אינם ׳מפעילים׳ אותה. והרי גם כאן, כמו בענין פתיחתם של בתי עסק בשבת, נראה כי הדבר מנוגד ל״צביון היהודי״ שהמדינה ״שומרת עליו״, או חייבת לשמור עליו, כשם שהיא חייבת לשמור על בטחון אזרחיה. מה נשתנה?

כללו של דבר, אותו ׳רעיון יהודי׳, כמוהו כ׳צביון יהודי׳, או ׳מסורת, דרך, עקרונות׳ וכיוצא באלו אינו אלא כסות עינים למה שנראה כעיקרון, לפחות לשעתו: בכל מקום שאפשר לכפות על צבור זה או אחר צד זה או אחר של הלכות שבת, עושים זאת בטעונים כלליים וגלובאליים וחסרי דיוק, הפונים אל רגשותיו של היהודי הממוצע והמבולבל. במקום שיש חשש לכך שמישהו (למשל חובב כדורגל) יקום על רגליו וישתמש בטיעון של כפיה דתית, אנו מתירים לו (בינתים?) לחלל שבת בפרהסיא, ואפילו מודים שכאן ׳אין לנו בעיה יותר׳, או ׳אין לנו בעיה׳ סתם. כל אותם מושגים יפים ומושכים כ׳רעיון יהודי׳ ו׳צביון יהודי׳ מאפשרים לנו לנהוג במין ׳שמירת מצוות סלקטיבית׳ בהתאם לצרכי הזמן והפוליטיקה, מבלי להסתכן במחויבות היהודית המוחלטת מדורי דורות להלכה. שהרי בהלכה איש לא שואל את היהודי אם ׳יש לו בעיה׳, יותר או פחות: עשה או לא תעשה, בדיוק כך או בדיוק לא כך. היהודי שומר המצוות אינו פותח את חנותו בשבת לא משום איזה ׳צביון יהודי׳ או ׳רעיון יהודי׳, אלא פשוט משום שלפי ההלכה אסור לו (ולכל יהודי אחר, בעיר או מחוץ לעיר, בכל מצב ובכל מקרה) לעשות זאת. כל אותם מונחים של עקרונות יהודיים, צביון יהודי, מסורת ודרך, ׳קצת יידישקייט׳, וכיוצא באלו אינם אלא חול שזורים בעיניהם של אלה מאתנו שאינם מוכנים להיות עקביים בחוסר כפיפותם להלכה, אך גם אינם מוכנים לכניעה מוחלטת לשולחן ערוך ולפסיקות הרבנים של ימינו. יש להציע להם סיבות קצת, קצת יותר ׳ליברליות׳, ׳חברתיות׳, ׳סוציאליות׳, ותהיה סתמיותן ועמימותן אשר תהיה. אולי דוקא בגלל סתמיותן, עמימותן, ו׳צביונן היהודי׳, יש בהן כדי לפנות לרגשותיו של היהודי המבולבל הממוצע של ימינו, שכל מה שדרוש לו הוא עוד קצת בלבול שימשוך אותו קמעא­-קמעא לכוון ההפוך, כוון ההלכה. ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

היהדות המסורתית, שתנועת ההשכלה הזכורה לרע זלזלה בה, כאמור, לא הורתה ליהודי לשמור שבת, או כשרות, או לצום בימים מסוימים בשנה, משום שכך דורש ׳הרעיון היהודי׳, או ׳הצביון היהודי׳, או משום שאלה הם ׳ערכים יהודיים׳, או ׳מסורת, דרך, עקרונות׳ וכל כיוצא באלו. היא דרשה קיומם של דברים אלה משום שכך מצוה התורה, בדת שמקורה במי שאמר והיה העולם. כל סטיה מן ההלכה – למשל, אמירה כגון ״אין לי בעיה שתהיה תחבורה״ בשבת כל עוד היא לא על חשבון המדינה; או הרשות לפתוח בשבת ״מרכזי קניות מחוץ לעיר״ – היא סטיה מן המסורת היהודית של אלפי שנים. אם ״היו בהיסטוריה של העם היהודי כל כך הרבה דוגמאות שזלזלו בעיקרון וברעיון היהודי ואיזה מחיר שילמנו", המדובר אינו (או אינו צריך להיות) בחריגות מאיזה ׳רעיון יהודי׳ או ׳צביון יהודי׳ ערטילאי ופתוח לכל הרוחות. שבתי צבי לא ׳זלזל׳ במשהו מופשט וערטילאי כ׳העיקרון והרעיון היהודי׳: הוא התמרד בהלכה. הקראים לא ׳זלזלו בעיקרון וברעיון היהודי׳: הם סרבו לקבל את מרות התורה שבעל פה, שבסופו של דבר השתרשה ברוב העם והפכה להלכה שקבעה את דרך חייו של היהודי יום-יום, שעה-שעה. מי שדורש נאמנות רק לאיזה עקרונות מופשטים כ׳רעיון׳ ו׳צביון׳, המאפשרים לו להחליט מה מן ההלכה, ומן המסורת ההלכתית, הוא מקבל (ודורש לכפות על אחרים בחוקים) ומה מן ההלכה הוא מוכן לדחות, אינו שונה, מבחינת ההיסטוריה היהודית, מן הישראלי ה׳חילוני׳ הממוצע, שגם הוא רואה בשבת יום מנוחה שהוא חלק מן המסורת היהודית – אם תרצו, ׳הרעיון היהודי׳ – וגם הוא מרשה לעצמו להגביל את דרישות ההלכה המסורתית לפי התפיסה שלו, והפרשנות שלו, של אותו ׳רעיון יהודי׳. ברגע שהנחנו ששמירת
שבת בדרך זאת או אחרת שוב אינה כפופה לחוקים שאין לאיש רשות
לשנותם, אלא היא ענין למסורת יהודית, רעיון יהודי, וכיוצא באלו מושגים מופשטים, אין למר זוהר, או לכל יהודי אחר, מונופולין על אותו ׳רעיון׳ ועל החריגות בשמו מדרישות ההלכה.

 

יוחנן גלוקר, כפר סבא

 

 

חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign