חפש באתר
שם:
אימייל:
ביוגרפיה פוליטית? על ספרו של ארנון למפרום | מאת:יוסי גולדשטיין

יוסי גולדשטיין

ביוגרפיה פוליטית?

על ספרו של ד"ר ארנון למפרום, לוי אשכול, ביוגרפיה פוליטית, 1944-1969, רסלינג, תל אביב 2014 (575 עמודים).[1]

לפנינו ביוגרפיה שכתב היסטוריון מקצועי. ד"ר ארנון למפרום יודע את מלאכתו ובקי בה. הוא יודע למצוא את המקורות הנכונים, לנתח אותם, לצרפם אחד לאחד ולהגיש את התמונה ההיסטורית. הוא מקצוען. בביוגרפיה פורש לפנינו ההיסטוריון חלק ניכר מהאירועים המרכזיים בתולדות חייו של לוי אשכול, שבחמש וחצי השנים האחרונות בחייו (1963-1969) כיהן כראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל. אשכול נולד בעיירה אוקראינית נידחת ב­-1895, אך את הביוגרפיה בחר למפרום להתחיל דווקא ב­-1944. מדוע? הוא מסביר כי זו "נקודת הפריצה של אשכול אל השורה הראשונה של מנהיגות מפא"י" (עמ' 15). עוד נשוב לכך.

בהמשך מציג המחבר פרקים מחייו, מהשנה שבה, לטענתו, הפך אשכול לאחד ממנהיגי מפא"י, עד מותו. זאת הוא עושה תוך הבלטת אירועים מרכזיים, נקודות ציון: מהפיכתו לעסקן מרכזי במפא"י – המפלגה הבולטת ביישוב היהודי בראשות בן גוריון, ששלטה על מוקדי הכוח הפוליטיים והמדיניים (באמצעות "הסוכנות היהודית"), הכלכליים (באמצעות "הסתדרות העובדים"), והצבאיים (באמצעות ה"הגנה") – בשלב ראשון כראש מועצת פועלי תל אביב יפו, ובהמשך כסגנו של בן גוריון במטה ה"הגנה", ולאחר מכן כגזבר "הסוכנות היהודית", וכראש המחלקה להתיישבות. ב­-1952 צורף לממשלתו של בן גוריון כשר החקלאות והפיתוח, וכמה חודשים אחר כך מונה לשר האוצר, תפקיד אותו מילא עד 1963. ולבסוף כהונתו כשר ביטחון, עד מלחמת ששת הימים, וכראש ממשלה עד מותו.

למפרום מונה אחת לאחת את הצלחותיו של אשכול בתפקידיו השונים. אנו למדים מן הביוגרפיה כיצד ידע לתפקד כעסקן מרכזי במועצת הפועלים הגדולה ביותר של הסתדרות העובדים, תוך ניסיון לרצות את צרכי החברים בה (עמ' 39-51); כיצד הצליח לתפקד במצבים בלתי אפשריים במהלך מלחמת העצמאות כמי שהיה אחראי על כוח האדם או ההספקה השוטפת האזרחית של צרכי היישוב והצבא, כמו מזון, תחבורה וכד' (עמ' 61-78); כיצד ידע לתפקד כמי שאחראי על קליטת למעלה מחצי מיליון עולים, בשעת מלחמה ובשעת משבר כלכלי דרמטי, שבו הייתה שרויה מדינת ישראל (עמ' 79-118); וכיצד הפך לשר האוצר, שבפרספקטיבה היסטורית נחשב לטוב בשרי האוצר ששרתו את ממשלת ישראל מאז ועד היום (עמ' 147-240), והצליח באופנים שונים לשמש כראש ממשלה ושר ביטחון מוצלח.

הביוגרף גם מונה את הבעיות, הצרות, המכשלות וכד' שעברו על אשכול או שהתחוללו בגין פעילותו. הוא עושה זאת בעדינות,
כיאה לביוגרף שמציין כבר בעמודיו הראשונים של ספרו שנשוא הביוגרפיה שלו היה ה"מנהיג השני בחשיבותו בעיצוב דמותה של
מדינת ישראל בדור הראשון לקיומה ורק דוד בן גוריון עלה עליו בחשיבותו". אני מסכים עם קביעה חדה וברורה זו, היאה לסיכום הנושא. אך נדמה שהיא השפיעה על ביקורתו, שנעשתה במשורה.

*

אילו יכולתי לסיים בשורות אלה את הרצנזיה, הייתי מאוד מרוצה. שהרי הביוגרף עשה את מלאכתו נאמנה. הוא סיפר באופן מקצועי סיפור היסטורי על תולדות חיי אשכול, ובסוף הספר אנו מכירים את נשוא הביוגרפיה, בעיקר מעלותיו והצלחותיו, אך גם את הבעיות והמחלוקות שנוצרו סביבו במהלך חייו. ומה רע בכך?

*

אתחיל במתודה. מאז יצירותיו הביוגרפיות של פלוטארכוס (Plutarchus), שנכתבו במהלך המחצית השנייה של המאה הראשונה ובראשית המאה שלאחריה, נחשבת מלאכת כתיבת הביוגרפיה לאחות חריגה בדיסציפלינה ההיסטורית. לא ניכנס לכך. נציין כי הוויכוח הדיסציפלינרי נמשך עד היום ואין כלל ספק שיימשך בעתיד.[2] הדיון מתחיל בשאלה הנצחית, האם ליחיד מקום בהיסטוריה? התשובה השלילית לשאלה היוותה הוכחה ניצחת למקטרגים, ואפילו למלגלגים, לראות בצורת כתיבה היסטורית זו משום זילות הדיסציפלינה. מן העבר השני טענו המחייבים כי זוהי צורת כתיבה היסטורית לגיטימית לכל דבר ועניין, המבוססת על מקורות והיקשיהם. לא ניכנס לוויכוח המעניין כשלעצמו. ברור שלמפרום, כמו כותב שורות אלה, רואה בביוגרפיה צורת כתיבה היסטורית לגיטימית לכל דבר ועניין.

הבעיה היא לא בלגיטימיות הדיסציפלינה אלא בצורת הכתיבה הנכונה. חלק ניכר מהביוגרפיות המקצועיות מבקשות לתאר את חיי נשוא הביוגרפיה מלידתו ועד מותו, תוך הבלטת האירועים שהם קבעו כמרכזיים בחייו. באמצעותם ביקשו להוכיח את טבעם, הצלחותיהם, כישלונותיהם וכד' של נשואי כתיבתם. אני מעדיף צורה זאת של כתיבה. הנרטיב הוא תולדות חייהם. פרק אחר פרק. כך גם אני כותב. לעומת זאת, אני פחות מאוהב בביוגרפיות הנכתבות בדרך שלמפרום כותב. הוא לא מספר את הסיפור על אשכול מהיוולדו ועד הלווייתו. הוא כתב בז'נר המקובל על כמה ביוגרפים בבריטניה ובארצות הברית, על פיו מספיק לתאר חלקים מחיי נשוא הביוגרפיה שלהם כדי להבין את השאר.

האם אכן ניתן לעשות כן? אני לא בטוח. הבעיה עוד גדולה הרבה יותר אצל למפרום, מאחר והתחיל את הביוגרפיה מנקודת זמן שהסיבה לבחירתה לא ברורה. אשכול נולד ב­-1895, ואילו נקודת ההתחלה של למפרום הנה כשמלאו לגבורו ארבעים ושמונה. טענתו להצדקת נקודת המוצא היא, שבשנה זו הפך אשכול לדמות בולטת במפא"י. אין הדבר סביר. עד 1944 הפך כבר אשכול לאחר מראשי "הפועל הצעיר" ובהמשך לאחד האישים הבולטים במפא"י. אכן אליעזר קפלן ויוסף שפרינצק היו בכירים ממנו בהיררכיה של אותה מפלגה וביורשתה, מפא"י, אך אין כל ספק שאשכול בלט במפלגתו והיה לאחד ממנהיגיה. יתרה מזאת, לעומת שניים אלה הוא בלט בעשייה. הוא היה ממקימי דגניה ב', מפעילי ההתיישבות העובדת, ואולי חשוב משני אלה, מאלה שהפכו את "העברה" – אותה מתכונת טרגית להצלת רכוש יהודי גרמניה באמצע שנות השלושים – לפעילות שעזרה מאוד ליהודים שעלו משם, ובמיוחד ליישוב היהודי בארץ. בהמשך הפך את חברת "מקורות" למרכיב מרכזי בהתיישבות החקלאית, היהלום שבכתר היישוב בעת ההיא.

במילים אחרות, אין הצדקה לבחירתו של למפרום להתחיל את הביוגרפיה דווקא בשנת 1944. אשכול היה כבר מזה כעשר שנים מנהיג מוכר וידוע, ובלט בהנהגת מפא"י. והרי למפרום בעצמו מציין ש"ביולי 1940 צורף אשכול למפקדה הארצית (מ"א) של ארגון ההגנה" (עמ' 24). אילו לא היה אז אחד מהבולטים ממנהיגי מפא"י, האם הוא היה מתמנה לתפקיד חשוב זה? אחד ההסברים שלי לקביעתו של למפרום שדווקא שנה זאת היתה ראשית עלייתו של אשכול בהיררכיה המפא"יניקית קשור כנראה לעובדה שבסיס ספרו הנו דיסרטציה שכתב באותו נושא (עמ' 15). מאחר שיש הגבלה טכנית של מספר העמודים שניתן להגיש בעבודת דוקטורט, בחר למפרום באותה שנה. זוהי כמובן השערה. לעצם העניין, העובדה שפרקי חייו של אשכול מאז סוף שנות העשרים של המאה ה­-20, ובוודאי במהלך העשור שלאחריהן, אינם כלולים בביוגרפיה זאת הנה בעייתית.

*

זאת ועוד, אם רצה למפרום להתמקד באשכול "הפוליטי", כפי שהכריז בכותרת ספרו, הוא היה כמובן חייב להתחיל שנים הרבה אחורה! שהרי כיצד אפשר להסביר את פעילותו הפוליטית מאז 1944 מבלי להבין לעומקו כיצד נכנס לחיים הפוליטיים? מה הייתה השפעת גופי הכוח להם חבר על המערך הפוליטי של היישוב בארץ ישראל? כיצד הצליח לצבור כוח והשפעה? את כל אלה היה המחבר חייב להסביר, ולא ניתן לעשות זאת בלי לנתח את חיי אשכול בשנות העשרים והשלושים ובלי להבין את אשכול "הפוליטי" של שנות הארבעים והחמישים.

*

לתוך זאת משתרבבת בעיה יותר מרכזית הקשורה לעובדה שלמפרום בחר לכתוב מה שהוא מכנה "ביוגרפיה פוליטית". הוא כמובן לא מחדש דבר. כבר יצאו "ביוגרפיות פוליטיות" לרוב. מירון מדזיני כתב "ביוגרפיה פוליטית" על גולדה מאיר ב­-2009,[3] ודוריס גודווין כתבה באותה צורת כתיבה על אברהם לינקולן,[4] ונמצא עוד רבים שהלכו באותה דרך.

משמעות ההכרזה כי הביוגרפיה הנה "פוליטית" ברורה כשמש: אני, הביוגרף, התמקדתי בעשייה הפוליטית של נשוא הביוגרפיה. לא סטיתי מכך. "אין בכוונתי לפרט את מלוא היקף חייו אלא להתמקד בפעילותו הפוליטית", כותב למפרום (עמ' 13). ענייניו האישיים, האינטימיים, והמשפחתיים, למשל, אינם מעניינו. כך בעיותיו הכספיות, אופי סביבתו החברתית, מאוויו התרבותיים וכד'. ומילא זאת, אפילו את פעילותו המדינית והביטחונית, שאין ספק שהייתה חשובה ביותר לתולדות מדינת ישראל, וכמובן לחיי אשכול, מסווג למפרום כפעילות שלא מעניינו. ואכן למפרום מקדיש את 575 עמודי הביוגרפיה להקשרים הפוליטיים בחייו של גיבורו.

נשאלת השאלה האם זה אפשרי? האם ניתן להסביר את חייו הפוליטיים של אשכול ללא יחסו לקיבוצו דגניה ב'? ללא הסבר על מערכת יחסיו המסובכת עם דוד בן גוריון או עם גולדה מאיר? ללא תיאור וניתוח יחסיו המורכבים לשלוש נשותיו וארבע בנותיו או של חיי האהבה הסוערים שחווה? האם די להסתפק, בספר עב כרס מעין זה, בציון כי "אשכול הקים לו בשנות ה­-20 משפחות חדשות משלו – תחילה עם רבקה מהרשק ולאחר מכן עם אלישבע קפלן" (עמ' 16), כציון היחיד לאירועים כה מרכזיים בחייו? הנה כותב למפרום כי
­-1957 הפכה דליה כרמל למזכירתו של אשכול ובסופו של דבר למאהבתו, למרות פער של 40 שנה ביניהם" (עמ' 255), ולא יותר. זו הרי פרשת אהבים שמאוד השפיעה על חייו הפוליטיים. למפרום אכן מתאר בקצרה את הצד הפוליטי בפרשה (עמ' 255-260). האם ניתן להסתפק בכך? אם כן, האם ניתן לנתח את פעילותו הפוליטית של אשכול ללא הבנת אותה מערכת יחסים? האם ניתן לכתוב ביוגרפיה פוליטית ללא ניתוח יחסו לחבריו? לבני משפחתו? האם תיאור פעילותו הפוליטית יכולה להיות מנותקת מנטיותיו הספרותיות? האמנותיות? ואולי זה בלתי אפשרי? על כל פנים, כשקוראים את פרקי הביוגרפיה הדבר חסר.

והבולט אולי יותר מכול הוא ההפרדה שעושה למפרום בין הפעילות המדינית והביטחונית של גיבורו, שעליה הוא לא נתן את הדעת בכוונת מכוון, לבין פעילותו הפוליטית. האם אפשר בכלל להפריד אצל מנהיג כה מרכזי במדינת ישראל כלוי אשכול בין זה לזה? האם ניתן להעלות על הדעת הגיונו של משפט כגון: "ביוני 1964 קיים אשכול ביקור רשמי בארצות הברית שארך עשרה ימים. כאמור לעיל, בספר זה איני מתכוון להתמקד בפעילותו המדינית והביטחונית של אשכול בתקופת כהונתו כראש ממשלה אלא רק מנקודת מבט מפלגתית" (עמ' 347)? לדעתי אי אפשר.

אביא ארבע דוגמאות להבהרת קביעותיי. דוגמה ראשונה: נטייתו של אשכול למפלגות "הפועל הצעיר" ומפא"י הסוציאליסטיות נבעה מתפיסת עולמו הרומנטית באשר לטבע האנושי. זו נלקחה מספרות רוסית שגמע בצעירותו, ואחר כך ניזונה מתפיסות עולם שרווחו בעשור השני והשלישי של המאה העשרים במזרח אירופה ובמרכזה. במילים אחרות, נטייתו הפוליטית נבעה מגישתו הספרותית ותובנותיו התרבותיות. ללא ירידה לעומקן קשה או בלתי אפשרי להסביר את תפיסותיו הפוליטיות.

דוגמה אחרת היא יחסו הייחודי של אשכול לנשים, שהיתה פן מיוחד בהוויתו. ללא ניתוח תופעה זו יקשה על הקורא להבין את יחסו לחברה ובתוכה לעולם הפוליטי. "במכתביו לאלישבע [אשתו] דיווח אשכול על חיזוק מעמדו הפוליטי" (עמ' 59), מציין למפרום. הנה עורבה אשתו בפעילותו. נשאל: למה ראה צורך לדווח לה? האם מפאת חשיבותו של האירוע? מיחסו המיוחד אליה? הבנה וניתוח התייחסותו לנשותיו, לבנותיו ולאהובותיו תקל במידה רבה על הבנת יחסו לפוליטיקה, לחברה וכד'.

דוגמה נוספת: לאורך השנים סבל אשכול ממחלות קשות. בעיות לב, סרטן ועוד מחלות ליוו אותו. בשנתיים האחרונות לחייו, בהן תפקד כראש ממשלת ישראל, הן היו חלק דרמטי מחיי היום יום שלו. כיצד אם כך ניתן להבין את תפקודו הפוליטי בשנתיים אלה ללא נגיעה במחלותיו?

ודוגמה אחרונה: הפעילות המדינית של לוי אשכול, בשנות כהונתו כראש ממשלה – במיוחד שדרוגה הדרמטי של מערכת היחסים בין ישראל לארצות הברית – קידמה עד מאוד את הצלחותיו הפוליטיות בעת ההיא. נצחונו על בן גוריון התחזק מאוד עם התבססות המערכת הבילטרלית בין שתי המדינות. כיצד אם כן ניתן להסביר את התופעה הפוליטית ללא ההסבר המדיני?

*

נסיים בכמה הערות בעייתיות יותר ופחות בביוגרפיה של למפרום. אחת מהן קשורה בקביעתו שאשכול "לא היה מנהיג כריזמטי", ולעומת זאת הוא מגדירו כ"מנהיג ביורוקרטי" (עמ' 13, 522), בעקבות קביעותיו של מקס ובר ואני כופר בכך. לאשכול הייתה כריזמה ייחודית, שבזכותה, בין השאר, הפך לאחר מראשי הממשלה החשובים שהיו למדינת ישראל. שיטתו הייתה אמנם, כביכול, "אנטי כריזמטית". הוא נהג להצניע עצמו; לדבר בגובה העיניים; להחליט החלטות דרמטיות בלי להכריז על דרמה; להתנהג כאחד העם, כאיש עממי; לתבל דבריו במטבעות לשון, בעיקר בשפה היידית וכד'. אך כבעל כריזמה לעילא ולעילא ידע לשכנע את סביבתו וליצור אהדה סביב דמותו. נשאל שאלת תם: האם ייתכן שניצחונו הדרמטי בבחירות באוקטובר 1965, מול יריב כבן גוריון, יכול היה להיעשות ללא כריזמה?

בעייתית היא גם התזה שמציג למפרום וההבחנה כי אשכול היה "דמות רב תחומית" (עמ' 521). אין כלל ספק בכך. ההבחנה מושלמת. אך האם אפשר אחרת? יש ראש ממשלה שלא יכול לנהוג כך? אפילו בן גוריון, שתמיד טען ואמר כי הוא מרוכז בנושא זה או אחר, היה "רב תחומי", כי לא ניתן אחרת.

*

אני חולק גם על הקביעה של למפרום כי "משלהי 1960 הפך אשכול למעשה למנהיגה של מפא"י. בן גוריון נכשל בהנהגת מפא"י בעת שהתמודד עם 'הפרשה' ואשכול נחשב למי שחילץ אותה מהצד של ועדת השבעה" (עמ' 525). הסדר הפוך. לא רק שעד 1963 בן גוריון היה כל יכול ועשה כרצונו בממשלה ובמפלגה בכל דבר ועניין, אלא שהוא ראה באשכול את עוזרו הנאמן שיחלצו מכל צרה. לכן אפילו כשהגישה "ועדת השבעה" את מסקנותיה, ובן גוריון כפר לחלוטין בממצאיה, לא רק שלא פג האמון בין שני האישים, אלא הוא אפילו התחזק. הביקורת הדרמטית על "ועדת השבעה" הפכה לעניין פוליטי דרמטי רק כחצי שנה ויותר לאחר התפטרותו של בן גוריון.

*

ובעיה אחרונה. כפי שציינתי, נמצא לאורך הספר תיאורים היסטוריים מדויקים על חיי אשכול, כיאה להיסטוריון מקצועי היודע את מלאכתו. הבעיה היא שלא נמצא בהם חידושים. אמנם לאורך הביוגרפיה שזורים מקורות רבים שלא פורסמו קודם, אותם מצא למפרום בארכיונים, בעיקר במקום עבודתו, גנזך המדינה. בעזרתם הוא העמיק מאוד את הידע. אין ספק שהוא קיבע, אישש והוכיח את ההתפתחויות ההיסטוריות שפורסמו קודם. אך נדמה שהבעיה שלו, כפי שציין בעצמו, הייתה בעובדה שמצא כנראה לא מעט מסמכים "סודיים" יותר ופחות. למשל הוא ציין שידוע לו שלבן גוריון ניתנו מסמכים סודיים ביותר, לאחר התפטרותו מראשות הממשלה, שנמסרו לו על ידי עוזריו של אשכול. אך הוא כותב, בהגינותו, שהוא לא יכול לפתח את הנושא כי הוא מוגבל כעובד מדינה בשמירת סודות. "העיסוק בתחומים אלה", כתב, "מעמיד אותי במצב בלתי אפשרי – דווקא מכיוון שמסמכים חסויים של ארכיון המדינה נפתחו בפני בתוקף עבודתי בארכיון המדינה – ואינני רשאי לעשות בהם שימוש במחקר זה" (עמ' 317, הערה 11). זהירות זו בכתיבה שזורה לאורך הביוגרפיה. לפעמים נמצא רמזים לסוד זה או אחר, אך לא מעבר לכך.

 

המסקנה היא שקשה להיות נאמן לשבועתך כעובד מדינה ולכתוב ביוגרפיה שבסיסה במסמכים האסורים עליך לפרסום שנמצאים במקום עבודתך.[5]

 

יוסי גולדשטיין, אוניברסיטת אריאל

 

 

 

 

[1]     גילוי נאות. בשנים הרבות שבהן אני עוסק בכתיבה אקדמית, לא אהבתי את מלאכת ביקורת הספרים. היא לא נועדה לי. אילצתי עצמי לעסוק בכך כי עמית זה או אחר ביקש ממני לעשות זאת ומסיבה זו או אחרת לא ידעתי לסרב. לפני החגים האחרונים התבקשתי על ידי פרופ' יוחנן גלוקר, עורך כתב העת קתרסיס, לכתוב רצנזיה על ביוגרפיה שכתב ארנון למפרום על לוי אשכול. הדילמה הייתה כפולה ומכופלת. גם כתיבת ביקורת ספרים, מלאכה שכבר ציינתי שאני לא מאוהב בה, גם הכרתי האישית את מחבר הביוגרפיה, והגרוע מכל, נושא הרצנזיה – לוי אשכול – עליו כתבתי ביוגרפיה בת 789 עמודים, שיצאה לאור בשנת 2003 בהוצאה הספרים "כתר".

הסכמתי. האתגר היה כל כך דרמטי, מבחינתי, שהבנתי כי אין לי ברירה. תמיד טענתי שאני איש שהכללים האקדמיים מנחים את מחקריו. אילצתי עצמי להישבע שהאני האישי שלי, נטיותיי הסובייקטיביות ואמונותיי הפוליטיות לא יזיזו אותי מהאמת האקדמית. ברור אמנם היה לי שבאף אחד מעשרות ספריי ומאמריי לא הגשמתי אידיאל נשגב זה. אך הפעם הצבתי לעצמי את האתגר.

[2]     יש אלפי מאמרים בנושא. המלצתי נתונה לשני כתבי העת: Biography – An Interdisciplinary Quarterly; Pennsylvania Magazine of History and Biography.

[3]     מירון מדזיני, גולדה: ביוגרפיה פוליטית, תל אביב, ידיעות ספרים 2009 (מהדורה חדשה של הביוגרפיה שפרסם אותו מחבר חמש­ֿעשרה שנים קודם לכן).

[4]     Doris Kearns Goodwin, Team of Rivals: The Political Genius of Abraham Lincoln, New York: Simon and Schuster, 2006.

[5]     נושא בעייתי זה בולט במיוחד בסדרה המושקעת של נשיאים וראשי ממשלה שהוצאה לאור על ידי גנזך המדינה, שלמפרום היה והנו בין כותביה ועורכיה הבולטים. בין השאר הוא זה שאסף את התיעוד הדרוש לצורך הכנת כרך ההנצחה על לוי אשכול. (לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, מבחר תעודות, (1895-
1969)
, עורכת הסדרה: ימימה רוזנטל, ערכו וכתבו מבואות: ארנון למפרום וחגי צורף, ירושלים 2002). לא נרחיב, הדבר ראוי לרצנזיה מלאה. רק נציין כי מחד גיסא נמצא מקצועיות לעילא בכתיבת כרכי הסדרה, אך מאידך גיסא לא נמצא
בהם חידושים או תובנות אינטלקטואליות מרשימות. מוגבלות הפורמט, היוצא
לאור מטעם גנזך המדינה הכפוף למשרד ראש הממשלה, והעובדה שכותביהם המקצועיים של כרכי הסדרה נאמנים למקום עבודתם, יצר בסופו של עניין סדרה חשובה ביותר, שמשאירה אצל הקורא טעם של אכזבה עד כדי חשדנות של
כתיבה "מטעם".

חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign