חפש באתר
שם:
אימייל:
על ספרה של אניטה שפירא | מאת:שלמה אהרונסון

שלמה אהרונסון

על ספרה של אניטה שפירא

אניטה שפירא, בן­-גוריון, דמותו של מנהיג, הוצאת עם עובד, ספריית אופקים 2015, 215 עמודים כולל הערות ומפתח. וכן ר' לצורך השוואה ארנון למפרום, לוי אשכול, ביוגרפיה פוליטית, 1944-1969, רסלינג, תל אביב 2014, 575 עמודים.

מבוא

בשנים האחרונות החלו היסטוריונים שונים לפרסם מחקרים וזכרונות מן העיזבון של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, שיש בהם חשיבות ציבורית רבה. מהם פוסקים הלכה בזכותו, גם אם אינם "חוזרים בתשובה" בעניין קריטי, והוא הדרך למלחמת ששת הימים, שב"ג התנגד לה ולתוצאותיה, ובראשן כיבוש הגדה המערבית כולה והרחבת גבולותיה של ירושלים על­-פי מתווהו של עוזר ראש אג"ם רחבעם זאבי – הוא "גנדי", שאומץ על­-ידי ממשלה האחדות של
לוי אשכול. אף לא נעשה שימוש במקורות ראשוניים דוגמת הפרוטוקולים של ישיבות מטכ"ל בראשותו של יצחק רבין במהלך המלחמה, שבאחת מהן העיר הרמטכ"ל שאין צורך צבאי בכיבוש הגדה "משום שאנו שולטים באוויר". כך מצאנו עצמנו מסובכים במהומה שסביב שועפת, סוסיה, עטרות ובנותיהן, ג'בל מוכאבר וכיוצא בהן, שחברו לבעיית הר הבית ולהופעתם של גופים חוץ-פרלמנטריים שב"ג היה נלחם בהם כמיטב יכולתו, שרבה הייתה.

ניסיון חשוב להעריך את דמותו של בן­-גוריון כמנהיג נעשה על­-ידי פרופ' אניטה שפירא, שנים רבות לאחר שהטיחה בו בליסטראות כדיקטטור דוגמת קוומה אנקרומה בגאנה ואחמד סוקרנו באינדונזיה.

 

האיפיון והמקורות

ספרה של שפירא הוזמן על­-ידי הוצאת אוניברסיטת ייל בארה"ב בסדרה הקרויה "חיים יהודיים". היא בחרה להשתמש רק במקורות ששאבה מארכיון בן­-גוריון בשדה בוקר, כלומר לא בזיכרונות מן העיזבון ההולכים ומתפרסמים, לא ביומניו מתקופת השואה, ולא בפעילותו בשעתה ולאחריה, בארה"ב, בארץ ומחוצה לה. התוצאה היא ארבעה עמודי הערות, מהן חשובות ומהן לאו. לכן יש
קושי להסתמך על ספרה כמעין מילה אחרונה בדיון על בן­-גוריון בפרספקטיבה של ימינו, וכצוואה שנפתחה באיחור לאחר התפטרותו בשנת 1963 ופטירתו בשנת 1973.

האיפיון הנדרש כאן הוא הגדרת מנהיגותו של בן­-גוריון כמנהיג מגייס, לעומת הגדרת מנהיגותו של אשכול כמנהיג נענה, או כמנהיג סוחר. לצורך זה ניתן להסתייע בהגדרת המציאות הדרום אפריקנית לעומת המציאות הארץ­-ישראלית, ולשבץ לתוכה את מנהיגותו של בן­-גוריון במהלך הדיון, כפי שהציע פרדריק דה קלרק, נשיא דרום אפריקה לשעבר, בביקורו בארץ לאחרונה.[1] "מנהיגות היא בעיני לא לשמוע בדיוק מה אנשים רוצים, ואז לתת להם את זה. מנהיגות אמיתית היא כשיש חזון, לתכנן תוכנית להטמעתו ואז לשכנע את הבוחרים לאמץ אותו... [משטר האפרטהייד של פיתוח נפרד לא הביא] צדק לכל האנשים בדרום אפריקה. לא נכון מוסרית להמשיך ולקיים מערכת שמבוססת על גזענות. ומה שעשינו לא היה בגלל סנקציות. הן יכלו להמשך עשורים רבים. זה היה המצפון. מיעוט השולט על רוב לא יכול להמשיך. לא ניתן לבנות את העתיד שלך בעשיית אי צדק לעם אחר. זה היה התהליך שעברנו". צריך לזכור שדה קלרק זקוק היה למנהיג בעל שעור קומה רב מולו – הוא נלסון מנדלה, כדי להשלים את "התהליך שעברנו". תהליך זה נראה כהיפוך המתרחש בישראל של אשכול בדרך למלחמת ששת הימים, להקמת מפלגת העבודה שלאחריה, ולעליית גופים דתיים שלא שיחקו
תפקיד בענייני החוץ והביטחון בימי בן­-גוריון. למפרום ודומיו – ההיסטוריונים של מפא"י והמערך, רואים תהליך זה בחיוב, אך חזקה על המציאות של בחירות 1977 ועליית הליכוד שתטפח על פניהם.

בתקופה שקדמה להקמת המדינה פעלה הנהגת היישוב ליצור הסכמה, מבוססת על בחירות כלליות למוסדות הציוניים, שבה ביקש ב"ג מעמד מפתח למפלגתו הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. ענייני גזע והפלייה גזענית לא שיחקו תפקיד בקרב אוכלוסייה יהודית הטרוגנית, שהביאה עמה ארצה ערכי מוסר ודת, שביקשה לחדש ככל הניתן לכיוונים שונים במציאות המנדטורית ובלחץ הערבי. השאלה שהיה על בן­-גוריון להתמודד עמה לאחר מכן הייתה "מהו עם?" כשמדובר בערביי ארץ­-ישראל וברוב הערבי באזור כולו, ואם ניתן להידבר עם מנהיגותו ואפילו עם המופתי, גם למי שהגדיר עצמו כ"מכונה מחשבת".[2] לשאלה מהו "העם" היהודי ומה ניתן לצפות ממנו השיב ב"ג בתערובת של הוקרה, הערכה וביקורת. ואולם עד לפרק השישי בדיונה של שפירא, נראה שבן­-גוריון היה אופרטור שביקש ליצור למפלגתו מפא"י ולו תשתית כלכלית חברתית שקבעה את
מעמדו כיו"ר ההנהלה הציונית. ומכאן ואילך ב"ג מצטייר כאדם אימפולסיבי, ששלט בקושי בפיו מאז שעבר מן הזירה הפנימית לזירה החיצונית. מעל לכך, בן­-גוריון היה רק אחד משניים או שלושה: היו גם ברל כצנלסון, מנהיגה הרוחני של מפלגת העבודה מפא"י, שב"ג הקים בשנת 1930, ויצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד. ומחוץ למפלגה, שותפו העיקרי ויריבו של ב"ג היה חיים וייצמן, דמות של אב ללא מפלגה, ואיש מפתח ביחסי הציונים עם מעצמת המנדט הבריטית. לבסוף חוזרת שפירא לטענתה משכבר הימים, ש"בן­-גוריון לא היה דמוקרט" (עמ' 152-153), אם גם בחריפות פחותה מימי תמיכתה במבקריו בשמאלה של תנועת העבודה. הקושי כאן מונח בהגדרתה של דמוקרטיה, בפיה של היסטוריונית חסרת ידע השוואתי, שהיה מקל עליה להכיר בתצורות שונות של משטרים דמוקרטיים למיניהם. למשל, הנהגתה של "דמוקרטיה קנצלרית" בגרמניה של ימינו בעקבות קריסתה של הדמוקרטיה הווימארית, חוקתה של הרפובליקה החמישית בצרפת לאור כישלונן של הרפובליקה הרביעית והשלישית, ועוד כיוצא בהן. ואולם המונוגרפיה של שפירא מצטיינת בכך שהיא מציירת את מנהיגותו של ב"ג כיכולת שלא הייתה מצויה בקרב חבריו ומתנגדיו לנתח את המציאות המשתנה בעולם ובאזור ולשנות את מהלכיו לאור לימוד וצבירת ידע בבת אחת, שהותירה אותם מאחור.

מנהיג מגייס, במקרהו של בן­-גוריון, הוא מנהיג לומד ומנהיג פועל בשלושה מעגלים: המעגל הפנימי, שעיקרו היה הקמת ההסתדרות הכללית והישרדותה. מעגל זה כלל את המוסדות הציוניים והלא ציוניים, שבהם ניתן היה להסתייע כד לצלוח את המשבר הכלכלי העולמי, את לידתה של תנועת ז'בוטינסקי ותנועת הנוער שלה
בית"ר, ובחירות לקונגרס הציוני של 1933. המאבק עם האתגר של ז'בוטינסקי התחולל בעיקרו בקרב ציוני פולין, ונסתיים בניצחון מפאי, בהמרצתו ובניצוחו של ב"ג. סיכוייו של ז'בוטינסקי לא היו רעים, אם נראה בו נציג אותנטי של הדור שבין שתי המלחמות, שמצא עצמו בפולין העצמאית קרוע בין העולמות. לאמיתו של הדבר, היה ב"ג עצמו תוצר של העולם שלפני המלחמה העולמית הראשונה והלכי רוח של ייאוש ותקווה שפקדו את יהודי מזרח אירופה. אלא שהוא היה סרבן ייאוש.[3]

מצידו פעל ב"ג למנוע קרע ללא תקנה עם ז'בוטינסקי ותנועתו, עד לידי פרישתם מן המוסדות הציוניים, אך הסכם עם ז'בוטינסקי לעניין זה, משעה שהשיג רוב יחסי למפא"י בבחירות לקונגרס
הציוני, הוכשל במשאל עם בקרב חברי ההסתדרות. "חזקים הם האינסטינקטים האנרכיסטיים בקרב היהודים", הפטיר המנהיג המגייס, ופנה למאמץ ארגוני ואידיאולוגי בכל כוחותיו כדי לגייס אותם למדיניות של אמצע, בין ז'בוטינסקי לשמאל המרקסיסטי
של טבנקין. בשלב מאוחר יותר צץ אברהם שטרן, שפרש מעל ז'בוטינסקי, יצר אלטרנטיבה אלימה לאצ"ל וחיפש דרך לשיתוף פעולה עם היטלר ומוסוליני. בבוא העת יהיה על בן­-גוריון להתמודד עם לח"י ואצ"ל תוך שימוש בכוח, הודות למעמד המכריע שמפא"י זכתה בו בבחירות 1944 בהובלתו, ולנוכח רצח לורד מוין בידי לח"י.

עמדותיו של ב"ג ביחס לתכנית החלוקה הבריטית, שנפלה בשל התנגדות הערבים, נעו מתקוות שווא שתלה בדעת הקהל הבריטית עד ל"ציונות הלוחמת", שנראו לשפירא כהתפרצויות של תזזית (עמ'
99-101), היו לאמיתו של הדבר מהלכים של אקטיביזם רטורי, שמאחוריהם הסתתרה תפיסת המנהיגות שלו כפי שהגדיר אותה במועצת מפא"י, בפולמוס עם השמאל והימין, שמצא בהם חוסר העמקה פוליטית בלימוד הכוחות הפועלים בארץ ובאזור מתוך דוגמטיות ומתוך סירוב להתבונן במציאות כפי שהייתה: עם האמצעים הדרושים לקידום האינטרס הציוני הוא מנה כוח, צרוף של כוח מוסרי ושל עוצמה פיסית. ולכן "כוח אינו כוח, אם אין יודעים שהוא קיים. אם אין לנו הכישרון, הידיעה, הרצון והיכולת להשתמש בו בתבונה ובמטרה, ולא מתוך שצף קצף ומתוך שנאה. אפילו ביחס למופתי אני שוקל... איך לפעול נגדו, אבל השיקול אינו מעורב בכל שנאה. כאשר אני רוצה לשקול עניין פוליטי, אני מכונה מחשבת".[4]

המעגל השני היה המעגל הערבי­-יהודי. כאן היה על בן­-גוריון להתמודד עם מנהיגותו המיוחדת במינה של חג' אמין אל חוסייני, המופתי הירושלמי, שכבר בראשית שנות ה­-20 פעל להפיכת הסכסוך הערבי­-יהודי לסכסוך דתי­-לאומי אלים, ולהעלאתו של מסגד אל-אקצה לדרגה של מוסד כלל איסלמי – מה שלא היה לפני כן. מסע התרמה ברחבי תבל לציפוייה של כיפת הסלע בזהב אכן הצליח בידי המופתי כאשר ריכז בידיו את השליטה בציבור הערבי בארץ תוך שימוש בכוח, ובמהלך המרד הערבי של 1936-1939 אילץ את מעצמת המנדט הבריטית להגיב בכוח ולסלקו מן הארץ. המעגל החיצוני של המופתי כלל גם את פנייתו של חג' אמין לגרמניה הנאצית מיום עלייתו של היטלר לשלטון, אלא שהיטלר לא ידע לפי שעה מה יעשה בו, במופתי.[5] מצידה, אימצה הנהגת היישוב, וב"ג כאחד מראשיה, מדיניות של הבלגה עד לבואה של ועדה מלכותית לדון בעתיד הארץ. זאת בעוד שז'בוטינסקי ואנשיו אימצו תביעה על ארץ­-ישראל בשתי גדות הירדן, שנראתה להנהגה לא רק חסרת סיכוי, אלא איום על העיקר: המשך העלייה וההתיישבות בא"י המערבית והתגייסות למאבק במרד הערבי בשורות המשטרה הבריטית. לימים יקום מקרב תומכיו הארגון הצבאי הלאומי. אצ"ל אימץ שימוש בכוח כתגובה על הטרור של המופתי ותומכיו, שהפילו מאות חללים בקרב היהודים וגרמו נזק רב לרכושם. אך רוב היישוב נמנה מכאן ולהבא על שורות ה"הגנה", שהייתה מסגרת מיליציונית, כפופה למרות ההנהגה של ב"ג ושל תומכיו ולמדיניותה. שפירא מפליגה כאן בהערכת זרועותיו הפתוחות של ב"ג לקראת תכנית החלוקה שהציעה הועדה המלכותית, מכיוון שהסתמכה רק על התיעוד המוגבל שבחרה בו. יש כאן דוגמה לראייה שלאחר מעשה, לנוכח כישלון תכנית החלוקה שב"ג אימץ, ואשר הוכשלה גם היא במשאל עם הסתדרותי, ולבסוף חזרו בהם ממנה הבריטים עצמם בדרך ל"ספר הלבן" של מאי 1939, לנוכח ענני המלחמה שהתקשרו באירופה. בשלב זה היה וייצמן נציג הציונים בוייטהול והוא בלם את ניסיונותיו של ב"ג להטיל עליו עול משמעת ציונית בתקווה "להילחם בספר הלבן כאילו אין היטלר, ולהילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן" – תקווה שהפנתה את בן­-גוריון השוהה בלונדון משם והלאה לארה"ב הנייטראלית.

בן­-גוריון והשואה

פרופ' שפירא מזכירה את השואה שבאופק בהקשר לוויכוח על תכנית החלוקה, כאילו לא היה בה פתרון של ממש למיליוני היהודים העומדים להיספות בה, ועל כל פנים נהייתה שורש לוויכוחים בימינו על שעור הקומה שנדרש ממנו ומהנהגת היישוב לנוכח האסון הקרב ובא באירופה.[6] "הם ישתגעו או יתאבדו – לנו יש ציון", הפטיר בן-גוריון כאשר נודע לו ששמואל זיגלבוים, מנהיג ה"בונד" האנטי-ציוני התאבד בלונדון, כאשר "העולם" לא התגייס לעצירת השואה.

כוונתו של בן­-גוריון תהיה להבא לשתי תכניות שהגה במהלך מלחמת העולם השנייה: ל"תכנית המיליון" להעלאת מאות אלפים ול"תכנית בינוי האומה", שאינן מוזכרות בספר זה כראוי להן.[7] שפירא מקדישה מקום ראוי לחילוקי הדעות בין חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית שפעל בקרב האליטות באנגליה ובארה"ב, אך לא בקרב הציבור היהודי ובהמוניו, בעוד שב"ג עשה בהצלחה לגיוס נשות הדסה – ארגון המוני רב חשיבות – לרעיון הציוני דווקא עתה, בעיצומה של השואה, ולפולמוס עם ראשותיו, שחלמו על אינטרס יהודי­-ערבי משותף למאבק בהיטלר ועל קונפדרציה יהודית­-ערבית בשתי גדות הירדן, לא פחות. בכך הונח היסוד להפיכתם של יהודי ארה"ב לקבוצת לחץ אתנית, שתפעיל את כוחה האלקטורלי והציבורי הודות למנהיגותם של בן­-גוריון ושל הרב אבא הלל סילבר. וזאת בניגוד לוייצמן, שחשש מן ההמונים ומקריאת התגר על הבריטים, שותפיו משכבר הימים. במדיניות זו השיג ב"ג לפחות אחדות דעים ביישוב, העומד נדהם מול השואה; קידם את "תכנית בילטמור" להקמת קהילייה יהודית ככל המוקדם, ואת "תכנית המיליון" להעלאת מאות אלפים – ובבוא העת ביסס את מעמדו ואת מעמד מפלגתו בבחירות הכלליות של 1944. יש לשוב ולהזכיר כאן שהשואה התפתחה בשלבים ובהפסקות, ולכן תקוות להצלה נותרו בעינן. לפחות במה שמדובר ביהודי הונגריה. רוב יהודי רומניה ניצלו. במאמצי ההצלה של היהדות ההונגרית הייתה הנהגת היישוב ובראשה בן­-גוריון מעורבת ככל שיכלה, ובכך עשתה עצמה לימים אחראית לכישלונם של מאמצים אלה, כביכול. זהו מצב של מלכודת כפולה ומכופלת, במקביל לפוליטיזציה של השואה בידי מתנגדיה של מפא"י וב"ג בראשם. הוא גבר עליהם בבחירות כלליות, ולעניין זה יש חשיבות רבה בהחלטה על "הסזון" בנובמבר 1944, כאשר רצחו אנשי לח"י בקהיר את לורד מוין, שר המדינה הבריטי במזרח התיכון. באותה עת חזר בו לורד מוין, שהיה חברו הקרוב של וינסטון
צ'רצ'יל – ראש הממשלה וציוני מנעוריו – מהתנגדותו לפתרון הציוני, מה שלא היה ידוע לראשי לח"י ובהם יצחק שמיר, והמליץ לפני ועדה של הקבינט הבריטי לאמץ את תכנית החלוקה של הועדה המלכותית משנת 1937. כלומר, לפעול להקמת מדינה יהודית בארץ המחולקת. רצח מוין – שנראה כאקט של טרור בלתי נסבל, גרם לכך שצ'רצ'יל פטרונו הקפיא את עבודת הקבינט בנושא המזרח התיכוני, שעה שב"ג החליט על "הסזון" – הסגרת אנשי לח"י ואצ"ל שנגרר אחריהם לידי הבריטים, שהגלו אותם לאפריקה. ברוח ביקורת שלאחר מעשה, שנעשתה מקובלת על אגף שמאל של מפא"י בראשותו של ישראל גלילי, טוענת שפירא כי "'הסיזון' לא היה שעתו הנאה" של בן­-גוריון (עמ' 118), בעוד שמהלך זה הסיר את המכשולים מפני שיתוף פעולה בין ב"ג לבריטים להבא וביטא את עקרון השימוש המבוקר בכוח כלפי פנים, בהמתנה לסוף המלחמה, בהקמת הבריגדה היהודית במסגרת הצבא הבריטי ובביקוריו של בן-גוריון באירופה מיד בתום המלחמה, שפרטיהם פורסמו זה לא כבר.[8] החשוב בסיפורם של שני הכרכים האלה הוא צורת העבודה של ב"ג ביום ובלילה, בפגישות אין ספור עם שארית הפליטה, ובהתגבשות החלטתו לעשות אותה למנוף המוסרי­-פוליטי של הציונות להבא (עמ' 117). שארית הפליטה הייתה מרוכזת במחנות באזורי הכיבוש האמריקאי והבריטי, וגורלם יוכרע לכאורה בעולם חדש: עולם של עליית ארה"ב למעמד של מעצמת­-על, בהנהגת הרי טרומן, נשיא העומד לפני בחירה בזכות עצמו לאחר פטירתו של הנשיא רוזוולט האנטי­-ציוני, וניצחון מפלגת הלייבור בבחירות של 1945, כאשר ממשלת אטלי­-בוין התכחשה להתחייבות מפלגתם בזכות הפתרון הציוני והחליטה לקיים את מדיניות הספר הלבן לטובת הערבים. בכך נפתח פתח שב"ג לא איחר להבחין בו: יש לתקוע טריז בין וושינגטון ללונדון. בה בעת, ממקום נוח מחוץ לארץ, פעל ב"ג מפריז להקמת תנועת המרי העברי, דהיינו לשיתוף פעולה עם אצ"ל ולח"י לפגיעה בסממני השלטון הבריטי בארץ ברוחה של "הציונות הלוחמת", דהיינו בגשרים ובמתקני הצבא, בתנאי שיקבלו מרות. השותפות הזאת נסתיימה בפיצוץ מלון קינג דייוויד בירושלים ובטבח סגל השלטון המנדטורי ללא רשות וללא סמכות, וב"שבת השחורה" – בכליאת ראשי היישוב במחנה לטרון ובחישוף נשקה של ה"הגנה" ככל שעלה בידי הצבא הבריטי, שעה שנשק זה נאסף לא כדי להילחם בצבא הסדיר של האימפריה, אלא כדי לעמוד מול הערבים לאחר שהמהלכים המדיניים יביאו לסילוקה מן הארץ, הודות לתביעה המוסרית לקלוט לפחות מאה אלף ניצולי שואה מן המחנות באירופה. הבריטים סרבו לשמוע, כדי לקיים את מעמדם בעולם הערבי, ולבסוף העדיפו למסור את עתיד הארץ לאו"ם שזה עתה נולד.

פעמי מדינה

כשרונה המיוחד של פרופ' שפירא כמתארת היסטוריה בא לידי ביטוי בפרקים העוסקים במהלכיו של בן­-גוריון במעגל הפנימי בארץ ובגיוס תמיכה לתכנית החלוקה בקרב הגופים הציוניים שנעשו למקור סמכותו בשלב הבא, ואשר כללו את מינויו לשר הביטחון של המדינה שבדרך יחד עם המשך כהונתו כיו"ר ההנהלה הציונית. זאת עשה תוך גיוס כספים לצורכי הצבא בארץ ובחו"ל. צבא זה ייוולד בשעה שרבים מאנשי הביטחון המסורתיים נעו ונדו בראשיהם: "הזקן השתגע" (עמ' 125 ואילך), "למה לו טנקים ותותחים?" טענו רבים שציפו לחזרה לשנות ה­-30 ולמרד הערבי של כנופיות הבלתי סדירים של המופתי. רבים לא האמינו כי אחרי ההתמודדות עם הפלשתינים והבלתי סדירים, שהם החלו בה מיד אחרי החלטת החלוקה של העצרת הכללית בנובמבר 1947, תבוא פלישה של צבאות ערב הסדירים. ההחלטה להכריז על עצמאות בצאת הבריטים ב­-14 במאי 1948 הייתה במידה מכרעת החלטתו של "הזקן", בציפייה לפלישת מדינות ערב – ולאחר נסיגתה של וושינגטון מתמיכתה בתכנית החלוקה ובהקמתה של מדינת ישראל, גם לנשק הכבד שבו גברה עליהן המדינה החדשה במחיר דמים שבו נפל דור שלם של לוחמים ובראשם לוחמי הפלמ"ח. זו הייתה יחידת הקומנדו הסדירה היחידה ערב המלחמה, שצמחה בקיבוץ המאוחד הפרו­-סובייטי, למגינת ליבו של ב"ג, שיחתור להבא לצבא סדיר בנוסח בריטי ויפרק את מטהו הנפרד. מכאן תצמח יריבות מרה ויתפרסמו חיבורים היסטוריים בהשראת יוצאי הפלמ"ח שמצאו להן בסיס באוניברסיטת תל אביב של צבי יעבץ וגבריאל כהן, ששפירא נמנית עליה.

ערב הכרזת העצמאות התגייסה ברית המועצות לסייע לישראל בנשק, שצריך היה להמתין לו, בעוד שישראל הקימה את עצמה, בשעה שרבים לא ציפו להגשמת החלום הציוני כאן ועכשיו. בשלב זה היה על בן­-גוריון להתמודד גם עם אצ"ל, שהביא ארצה אניית נשק משלו בשם "אלטלנה" וביקש למסור חלק ממטענה ליחידותיו בירושלים בטענה שאינה חלק מישראל (ירושלים המערבית סופחה לישראל בשלב מאוחר יותר). העימות עם אצ"ל נסתיים בירי של צה"ל על האנייה בפקודת בן­-גוריון – עתה ראש הממשלה ושר הביטחון בממשלה הזמנית – ובהשמדתה. בעיצומו של משבר זה עמד בן­-גוריון לפני מרד הביטחון בשל פיטורי ישראל גלילי, שהיה סגנו בפועל כראש המטה הארצי של ה"הגנה" ואיש שמאל פרו-סובייטי. הדבר נעשה כאשר גלילי וחבריו, אנשי אגף שמאל של מפא"י שפרשו ממנה, הקימו בינואר 1948 את מפ"ם הפרו­-סובייטית לאחר שהתאחדו עם "השומר הצעיר" המרקסיסטי. ב"ג נקט כאן באיום של התפטרותו הוא – כלי שהיה נהוג בידיו חדשים לבקרים, ובכך נסתיים משבר זה. שפירא מצטטת דווקא את ישראל גלילי כמי שהסביר את סוד מנהיגותו של בן­-גוריון ברגעי משבר והכרעה (עמ' 140-141): "בסיוטי הלילה שלו הוא [גלילי] רואה תבוסה, והמוני אנשים נסים בבהלה. ואדם אחד ניצב מול הזרם, ידיו פרוסות לצדדים והוא עוצר את המנוסה". זה היה הסירוב הישן להתייאש, מוטיב מרכזי בציונות הבן­-גוריונית, ולא "כריזמה" והיעדרה והסברים אחרים למעמד המפתח שב"ג קנה לו עם הכרזת המדינה ובמהלך מלחמת העצמאות, כאשר במקום שאין איש אלא אנשים שונים ומשונים התאחד רוב העם מאחורי האיש. ושאלה היא האם המעבר מחברת היישוב הוולונטרית למדינה עלה בידו כפי שרצה.

"לא המתים יהללו יה"

"לוי בן דבורה אשכול", כפי שאהב לכנות את עצמו, נכנס כאן לתמונה כמנכ"ל משרד הביטחון בתקופת המלחמה, שהיה מנוף בידי שר הביטחון לגייס את משאבי היישוב לניצחון, ולהמשיך בקליטת גלי העלייה וההתיישבות שבהם עסק אשכול לפני כן. אשכול הצטיין מעודו בחן ובהומור, ולא נרתע מתחבולות ומניצול קשרי תלות שרקם לטובת מפלגתו הודות לשליטתה בהסתדרות הכללית. במרוצת הזמן הפכה מפא"י למפלגת מנגנון בניגוד לרצוי בעיני ראש הממשלה, ועוד נשוב לכך. לפי שעה נתוודע אשכול ליציאת הערבים או לגירושם במהלך מלחמת העצמאות. הוא עמד נדהם מול הכפרים, העיירות והערים שהתרוקנו, והקפיד לשמור עליהם בריקנותם כדי שיוכלו לקלוט את יושביהם שהיו לפליטים כאשר ישובו לבתיהם. בהיותו מנהיג סוחר מובהק, לא שכח אשכול את השלב הראשון בלידתה של בעיית הפליטים, והוא המרד הערבי של המופתי, ואת מחירו הכבד באבדות וברכוש, ולכן ציפה לתמורה כלשהיא מן הצד הערבי אם וכאשר ניתן יהיה לפעול לשותפות של תן וקח עם מי ממנהיגיהם. אשכול אף יצא ליוון כדי ללמוד ממנה כיצד קלטה את בניה שגורשו מטורקיה, והיתה זאת אירוניה של ההיסטוריה שהוא יתרום להחמרתה תרומה רבתי כראש ממשלת האחדות של ששת הימים בבוא העת, בניגוד לדעתו של בן­-גוריון. לדברי שפירא, בן-גוריון ורוב שרי הממשלה הזמנית ראו "בהסתלקות הערבים נס גדול" (עמ' 141). גבולות החלוקה השתנו משום שהערבים בחרו במלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה. לגבי בן­-גוריון, מגבלות הכוח היהודי הן שיקבעו את הגבולות, לפחות בעתיד הנראה לעין וללא שליטה בציבור ערבי גדול ועוין. במהרה הפכו הכפרים והערים שהתרוקנו למרכזי קליטת העלייה הגדולה, שאשכול שב לעסוק בה לאחר מכן. צודקת שפירא בהבחנתה שב"ג היה נכון להרחיב את גבולות החלוקה, אבל יכול היה גם להורות על נסיגה – שלא כמו אשכול, כאשר העריך שצה"ל עלול יהיה להסתבך עם מעצמה אירופית, היא בריטניה, שהייתה מעצמת החסות של מצרים וירדן, והורה על נסיגה מצפון סיני שיגאל אלון, אלוף פיקוד הדרום, כבש בלא היתר. אלון ניסה למנוע נסיגה זו לפחות כקלף מיקוח לשלום, ופנה לאלופי המטכ"ל מאחורי גבו של שר הביטחון, ובכך יסתיים שירותו הפעיל בצה"ל, בדרכו להפוך לפוליטיקאי ולבר פלוגתא מר של בן­-גוריון ביחס לעתיד הגדה המערבית, ובבוא העת ביחס לאופציה הגרעינית של ישראל, שב"ג ראה בה פתרון ארוך טווח לבעיות הביטחון שלה. הגדה (של ממלכת ירדן) נראתה לב"ג מקור לפורענות בשל רגישותה המדינית ובשל יושביה הערבים, וכסכנה לרוב היהודי בגבולות המורחבים של שביתת הנשק בתום המלחמה, ולכן הורה לצה"ל לוותר על הכנותיו לכבוש אותה – מה שניתן היה לעשות מבחינה צבאית, אך לא מדינית ולא מוסרית. שפירא מחמיצה אפוא את האבחנה שעשה בן­-גוריון ביחס לשטחים בשונה מאלון ודומיו, שיֵעשו שותפיו הקואליציוניים של אשכול בבוא העת. יחד עם זאת הקפיד ב"ג להמשיך ולעיין במצבה של ישראל בתוך אוקיינוס ערבי, ולמי שביקש לשקוע ביום קטנות ולהעדיף אינטרסים כיתתיים הטיף כי "לא המתים יהללו יה". לעניין זה יש להזכיר את דבריו של המנהיג המגייס "עד כמה היהודים אין להם הרגל לחיים פוליטיים ואינם מבינים תוכן של חיים פוליטיים"[9] כאשר באו אליו נציגי מרכז המכבי בשעת השפל של "הספר הלבן" הבריטי, בהצעה לכונן "דיקטטורה של שלושה" – והוא בראשם, כדי להשתלט על ענייני היישוב הוולונטארי: "אין זאת אשמתם, משום שלא חיו חיים פוליטיים. מצד אחד ידרשו 'תנו פקודות', ומצד שני יגידו 'לא נקיים את הפקודות... אם לא תרצינה פקודות אלה את רצונותינו הנפרדים. יתר על כן, היהודים מבקשים להם... מין דרמטיות. לא עושים מלחמה ומאבק בבריטים לשם דרמטיות. מלחמה עושים לשם ניצחון". את "הדרמות" הוא שמר לעצמו, בראותו בעיתוי הנכון חלק בלתי נפרד ממנהיגותו.

בבוא העת נזהר בן­-גוריון מפני קרע שיכול היה להתפתח למלחמת תרבות עם הציונות הדתית ועם החרדים הלא ציונים, והסכים לשחרר מחובת השרות הצבאי כמה מאות אברכים שתורתם אומנותם. מי שפתח את השערים לאלפי אברכים בבוא העת היה מנחם בגין. חשובה ביותר אבחנה שב"ג עשה לאחר מלחמת העצמאות בין מלחמות שתוצאתן סופית (למשל, מלחמת האזרחים האמריקאית, שהבטיחה את קיום האיחוד, והובילה למתן זכות הצבעה לשחורים, אם גם באיחור, או חיסול הרייך השלישי), לבין מלחמות שתוצאתן חלקית, כמו מלחמות ישראל.

יש אפוא לברר האם האופציה הגרעינית באה לענות על החלקיות שבניצחונות במלחמות הקונוונציונליות של ישראל, על ידי הימנעות ממלחמות כאלה, ו/או לצאת לקרב בשותפות עם מעצמה, בלית ברירה. שפירא לא נכנסת לעומקה של אסטרטגיה זו, שתוביל בבוא העת לברית הבלתי כתובה עם צרפת, ולרכש הכור האטומי שהותקן בדימונה, וחוזרת על המנטרה של מתנגדיה כי היה מדובר בברית עם כוחות האימפריאליזם של העבר (עמ' 168).

שפינוזה והמדע

במהלך מלחמת העצמאות, שנוהלה לפרטיה בידי בן­-גוריון, הוא הקדיש זמן רב למדע, שהיה בעיניו אחד המפתחות לעתידה של ישראל, והקים את חיל המדע, שאחת מזרועותיו עסקה בחיפוש אורניום בנגב. לכן נסגר הנגב לפי שעה לפעילות אזרחית, כאשר שלוחה אחרת של החיל הקימה את המכון הביולוגי בנס ציונה. הנחתו של ב"ג הייתה שכל אשר ניתן לעשות בארץ, בסיועם של מדענים יהודים מבחוץ, מחייב הקמת גופים שיתמסרו לכך. כמו מועצה מדעית וגוף נפרד שיעסוק בתרגום ספרי מופת לעברית, שהוא עמד בראשו. לא מפתיע הוא שבראש הרשימה הציב בן­-גוריון את ברוך שפינוזה, שהיה מורה דרכו מימי נעוריו לענייני מדינה ומוסרה. שפינוזה דרש מקוראיו לחנך את הציבור וללמדו לשאת באחריות של שלטון עצמי וקבלת עולה של ריבונות כאקט מוסרי. עיון בכתביו היה נותן בידי פרופ' שפירא כלים להבין את מהלכיו של בן­-גוריון כמי שהיא מכנה אותו בשם "קברניט המדינה" (פרק 9 ואילך). היא מצביעה בצדק על "שפת השלטון החדשה", שב"ג ביקש לאמץ לנוכח האתגרים שבפנים ומבחוץ. ואולם יש לזכור שהציונות של בן-גוריון הייתה ביקורתית מראשיתה, ולא רק מנוס מייאוש. בתקופת היישוב היה מדובר בחברה וולונטארית, בעוד שבתקופת המדינה היה עליה "להתגבר על נטיית היהודים לפיצול ולאנרכיה", ולפירושה של המציאות על פי נטיות ליבם ועל פי אינטרסים שאבד עליהם הכלח כגון קיום מטהו הנפרד של הפלמ"ח, וההשוואה המשונה בין "אנשי פנפילוב" והצבא האדום האדיר לצה"ל, שהייתה מקובלת בחוגי השמאל. ניתן לשייך לכאן את הפירוש שניתן לניצחון במלחמת העצמאות, "שבו גברו 650 אלף על 32 מיליון", אלא שהניצחון מונח היה מראש בחולשת הצד הערבי, ולא בכך שצה"ל, בבת עינו, היה "עושה נפלאות". יחד עם זאת לא מפתיע הוא שב"ג צמצם את הצבא למינימום, אחרי שהפך אותו לסוכנות לקליטת העלייה. לי לפחות זכור שיושבי לב תל אביב לא טרחו לקלוט את פליטי השכונות שמצאו מקלט מפני הצלפים הערבים של יפו בחדרי המדרגות של בעלי הבתים בשדרות רוטשילד, שהעיפו מבטים לעברם ומיהרו לדרכם. אשכול עסק בשלב זה בביצור מעמדה של מפא"י בקרב הוועדים הגדולים של חברת החשמל וכיוצא בה, ובהתיישבות הכפרית, ובכללה בהקמת המעברות וערי הפיתוח.

מצידו עסק ב"ג בימי הנסיגה מסיני בלחץ מעצמות העל בעניינים שברוח, ובראשם החזון המשיחי, שהיהדות הנחילה לעולם מימי התנ"ך (עמ' 171). שפירא אימצה כאן פרשנות "בנגוריוניסטית" לציונות, שבזכותה ראוי ספרה להוקרה. הוא ראה בבית ראשון את ההשראה לנוער בימיו, וכהשלמה לה את החזון המשיחי. "את החזון המשיחי הוא תפס מעתה לא בתפיסה המסורתית של קץ ההיסטוריה וביאת המשיח, אלא כהשראה מתמדת לתיקון עולם, שאליה יכולים להתחבר גם יהודים מארצות המזרח והנוער החילוני, שהמשנה הציונית אינה מדברת את ליבם. הבעיה העיקרית בעיניו הייתה בעיית הזהות הישראלית, והתנ"ך ככלי מרכזי בעיצובה על בסיס סלקטיבי. טול הימנו את תורת עין תחת עין, בעזרת המוסר היהודי, בשפת התנ"ך, ואמץ את תורת המוסר הסוציאלי של הנביאים. כאן טעון אחד מגרזיני המלחמה של יריביו, שהלכו ונערמו בדרכו של בן­-גוריון להבא, ובהם "פרשת לבון", כאשר שר האוצר לוי אשכול נכנע לאיומי הסחיטה של פנחס לבון והביא לזיכויו בממשלה מאחורי גבו. פרופ' ישראל קולת היטיב לאבחן את החזון המשיחי של ב"ג כפרוגרמה פוליטית נוסח יעקוביני, או כנוסח כנעני, שבן­-גוריון ראה בהם יבוא זר "ואחד הגילויים של ריקנות וניהיליזם שנתפס להם חלק מהנוער". ולא מקרה הוא שיעקב טלמון, היסטוריון המהפכה הצרפתית והלוחם הגדול במשיחיות החילונית, יצא נגד המשיחיות הבנגוריונית מתוקף סמכותו כשמרן ליברלי. לטלמון הצטרף האנרכיסט הדתי מרטין בובר, ואליהם נלוו אחרים מטעמים שונים, ובהם מי שמתח ביקורת על מדיניותו הגרמנית של ב"ג, על מלחמת קדש, ועל מהלכיו לרכש כור דימונה, על החלטותיו בענייני חינוך, על פשרותיו עם הדתיים, או על מדיניותה הכלכלית והחברתית של מפא"י, רוצה לומר על המדיניות הסוציאל­-דמוקרטית שלו. ב"ג עצמו חתר לרפורמה הכרחית בעיניו בשיטת השלטון הישראלית, וזאת שעה ששותפיו ואויביו דבקו בשיטה הקיימת ביתר שאת, כפי שכל אלה יתנקזו לסערת הוויכוח על "הפרשה"."

הכורח ברפורמה של "השיטה" ו"הפרשה"

לקראת הבחירות הכלליות של 1959 פעל בן­-גוריון ככל יכולתו לשנות את שיטת הבחירות לכנסת, שהייתה מבוססת על בחירות יחסיות מאז ימי היישוב. מבחינה זו היה המעבר מיישוב למדינה אפשרי, אך טעון רפורמה מן היסוד.[10] ביחוד נתבקשו הקטנת מספרן של המפלגות, ומתן ייצוג ראוי לשכבות הרחבות, דהיינו לעולים המזרחיים. הוא הבחין בטקטיקה של מנחם בגין, ראש האופוזיציה מימין ואיש ארץ ישראל (המערבית) השלמה, לדבר אל ליבם של עולים אלה, שאשכול שלט בהם באמצעות מנגנוני המפלגה, וראה בו לא רק איום על מפלגתו, אלא סכנה לעתידה של ישראל. בדומה לזלזול בשיגיונותיו של "הזקן" ערב מלחמת העצמאות, לא היו פנחס ספיר, גולדה מאיר, זלמן ארן ואחרים ערים לסכנה זו. שינוי השיטה פירושו היה העברת כוח מלמעלה למטה, למחוזות הבחירה ולבוחרים עצמם, וזכורני פגישה עם ראשי המנגנון (מיכה חריש ואחרים), שבה נשאלתי במישרין "מי מוותר על כוח", ולטובת מי. ואכן נראה היה שב"ג מבקש להוריש את השלטון, בגילו המתקדם, ל"צעירים" משה דיין ושמעון פרס. הללו יצאו למערכה ציבורית ערב הבחירות נגד וותיקי מפא"י וההסתדרות, ובראשם פנחס לבון, כאילו נתן ב"ג עצמו הכשר למסעם. לשמועה זו לא היה בסיס, שכן בן-גוריון לא מינה יורשים, ואת תמיכתו בפרס ובדיין, שנחשבו לניצים, ביקש לאזן במינויים של יונים כמו אבא אבן וגיורא יוספטל. את פרס העלה מן הדרג הפקידותי לחברות בכנסת כסגנו כשר הביטחון, ואת משה דיין מינה לשר זוטר לחקלאות, ללא זיקה לענייני החוץ והביטחון, לאחר שזכה ברוב יחסי, הגדול מאי פעם, בבחירות 1959. במרכז מערכת הבחירות עמד מסעו של ב"ג לשינוי שיטת הבחירות היחסית האבסולוטית לשיטה אזורית רובית, שחבריו הוותיקים שילמו לה מס שפתיים, ועל כל פנים לא היה הרוב שגייס מספיק לשנות את השיטה. בה בעת היה עליו להתמודד עם "פרשת לבון", שבישרה את קץ הפרימט של ב"ג במפא"י. אין בדעתי להיכנס כאן לסבכי "הפרשה", שגרמו לבסוף לפרישתו של בן­-גוריון מן המפלגה שהקים בשנת 1930, אלא לשאול האם עשתה שפירא שימוש בנכס שעמד לרשותה, והוא הפרספקטיבה ההיסטורית שיכלה לגייס כדי לשפוט מי צדק ומי לא צדק בפולמוס המכוער ההוא – ומי ניצל אותו לצרכיו הפוליטיים, ובראשם השרים גלילי ואלון, שיציעו עצמם כשותפיו של לוי אשכול – מי שיירש את בן­-גוריון כראש הממשלה ושר הביטחון. המפתח להבנת הדרך למלחמת ששת הימים ולתוצאותיה מונח מכאן ואילך בהיענותו של אשכול לעמדות שותפיו, למרות שלא הסכים עמן – והרי זוהי תכונת יסוד של המנהיג הסוחר.

אשכול ויד ימינו פנחס ספיר ייחסו חשיבות רבה לתביעות השכר של מפלגות השמאל, וחיפשו דרך לקואופטציה שלהן עם מפא"י כדי לשמור על מעמד הבכורה שלה בהסתדרות. ואולם הקומבינציה הזאת בין אשכול לאנשי אחדות העבודה בהשראתו של יצחק טבנקין, איש ארץ ישראל השלמה, שראו בכיבוש הגדה המערבית משום ציווי היסטורי, פוליטי ואסטרטגי, בניגוד גמור לסירובו של בן­-גוריון להשתלט על הגדה, הובילה להקמת המערך שלקראת בחירות 1965, ולהקמת רפ"י – שתתרום את תרומתה האירונית בדרך למשבר של מאי 1967. במהלך המשבר הזה פעל בן­-גוריון להימנע ממלחמה, כמו אשכול, שהתנגד לה. אשכול יכול היה ליהנות מתמיכה ציבורית שצבר במלחמתו בב"ג, ובייחוד מתמיכתם של "אנשי הרוח" שהתייצבו מאחוריו בימי "הפרשה", כאשר אשכול הוביל כניעה בממשלה לדרישותיו של לבון מאחורי גבו של ראש הממשלה, ואחר כך גרם להדחתו של לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות לנוכח סירובו של ב"ג להיכנע ללבון, והפופולריות שלו בקרב עדות המזרח.

אשכול מינה את יצחק רבין, איש הפלמ"ח לשעבר ומקורבם של השרים גלילי ואלון, לרמטכ"ל, ובכך העניק לו מעמד בתוך הממשלה ששום ראש מטה לא היה לו עד כה. וכך אירע שרבין יזם, או נענה לתביעות מתוך הצבא (אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר) להמשיך בעיבוד שטחים מפורזים בגבול הסורי שלא עובדו בימי ב"ג, ולהגביר את הלחץ על סוריה עד להפלת "משטר הדוקטורים" בדמשק של שנת 1967. בכך חרג הרמטכ"ל מתפקידו, וננזף על ידי אשכול, אך אשכול לא יכול היה לפטרו הודות לשרים גלילי ואלון. עמדתו של דיין כלפי סוריה הייתה הרבה יותר שקולה, והוא האשים את ממשלת אשכול במדיניות שתוביל למלחמה שלא לצורך.[11] ככל שהפגין איפוק מול סוריה והחסות שהעניקה לאש"ף, ומכאן לפעולות אנשיו נגד ישראל, הפגין אשכול סירוב אופייני להגיב על פעולות המחבלים מסוריה, בהפטירו "הפנקס פתוח והיד רושמת". אך במהלך 1966 היה עליו להתמודד עם כמה אתגרים שחברו יחדיו. האחד היה לחץ גובר והולך בעניין הכור בדימונה, שלעניינו התחייב כלפי וושינגטון להתיר פיקוח אמריקאי בכור כדי לוודא שאינו מייצר פלוטוניום לצרכים צבאיים, בתמורה לאספקת נשק התקפי – טנקים ומטוסים – שמעולם לא הובטחו לישראל בעבר. אשכול התברך בליבו שעלה בידו ליצור קשר ביטחוני עם ארה"ב, אך את חלקו בעסקה זו לא קיים כמצופה ממנו. היה עליו להתמודד עם מיתון כלכלי, שהחמיר עד לאבדן שליטה, כאשר נשיא מצרים נאצר איים לצאת למלחמת מנע אם וכאשר יושלם הכור, ויוצבו טילים לטווח בינוני שהוזמנו בצרפת, למורת רוחה של וושינגטון.[12] והיה עליו לשקול סוף סוף את תגובתו לפיגועי פתח' שמוצאם בסוריה. בנובמבר 1966 אישר אשכול פעולת תגמול נרחבת נגד הכפר הירדני סמו'ע, שמחבלי פתח' הסתייעו בו, או עברו בו, בדרכם לישראל. הרמטכ"ל רבין ראה בפעילות הגרילה הזאת מימד חדש לסכסוך הערבי­-ישראלי כולו, בעוד שדוד בן­-גוריון, עתה ראש סיעת האופוזיציה רפ"י, ושותפו הבכיר משה דיין, ראו בהסכם הפיקוח האמריקאי בדימונה איום כבד על כושר ההרתעה של ישראל, והאשימו את אשכול ב"מחדל ביטחוני חמור" הפוסל אותו מלשמש בתפקידיו כראש הממשלה ושר הביטחון, אך הם לא פירטו במה היה מדובר. כל הקומפלקס הזה צונזר על ידי ממשלת אשכול, כולל איומי נאצר במלחמת מנע, וכאשר הצעיד את צבאו לסיני במאי 1967 נראה היה שפעמיו למלחמה בשל מחויבותו הבסיסית להשמידה. טיפולה של שפירא במהלכים האלה, החל בביקורת אמריקאית ונזיפה חריפה בצידה על פעולת סמו'ע, וכלה בהחמרת הלחץ האמריקאי בעניין הכור והטילים, מתעלם מעמדתו של ב"ג בסוגייה זו, ומניסיונותיו של אשכול להתחמק ממנו, ואף להפיס את דעתה של מוסקבה, שטילים אלה יכלו לאיים על שטחה. משום כך יש הרואים בטיפול המצונזר בדרך למלחמת ששת הימים הסבר והצדקה ל"מלחמת קיום" ולשטחים שנכבשו במהלכה, בניגוד גמור לעמדותיו של "הזקן".

"אינך חבר ואינך מדינאי"

המשך הדיון מחייב תיאור התסבוכת שאשכול נקלע לתוכה החל באמצע שנת 1967. הוא נקלע לצרה עם "ידידו" הנשיא ג'ונסון, שלא חדל מדרישתו לפיקוח אמריקאי על הכור בדימונה עד לפרוץ המלחמה, ועשה ככל יכולתו להרגיע את מוסקבה בעניין הכור והטילים, ואולי שכנע את מוסקבה שגנז את שניהם. בכך העניק לרוסים יכולת לסייע למצרים לצאת למלחמה קונוונציונלית בתמיכתם, ולהיפטר מן האיום הגלום בדימונה אחת ולתמיד. בה בעת נעשה מצבו של אשכול חמור מבית, הן בשל תביעת ראשי הצבא שיצא למלחמה מיד, והן בשל היעדר סיוע אמריקאי למרות ויתוריו בענייני הגרעין והטילים. כאשר מצא עצמו מותקף בידי האלופים על מחדלי הדרג המדיני מכניסת הצבא המצרי לסיני במאי 1967, הוא הטיף להם שחרגו מסמכותם ואימצו את תורת מלחמת המנע הקונוונציונלית (מבית מדרשו של יגאל אלון). הוא צדק בכך, אולם במאוחר. מעמדו הציבורי נשחק והלך, עד שנדרש לפרוש ממשרד הביטחון ולפנותו לדוד בן­-גוריון. הוא לא היה מסוגל לכך, בשל יריבותם מימי טיפולו של אשכול ב"פרשה", והעדיף את משה דיין. הקמת ממשלת האחדות בראשותו של אשכול, וצירופו של מנחם בגין לממשלה זו לא זו בלבד שהעניקו לגיטימציה לבגין ולכל הכרוך בו, אלא עשו אותו שותף למלחמת ניצחון, ואת דיין למנצח העיקרי. בשלב הבא יפעל אשכול להקמתה של מפלגת העבודה, ולשילובה של "אחדות העבודה" ושל רפ"י במפלגה. בן­-גוריון נותר לבדו, שעה ששלישיו מימי רפ"י חלפו על פניו בדרכם לחיקה של המפלגה החדשה, הישנה והטובה. בן-גוריון הפטיר לעברו של פרס כי אינו חבר, ואינו מדינאי.

פרופ' שפירא העדיפה דווקא את פרשנותו של מיכאל בר­-זוהר לבגידה הזאת, בטענה ש"הזקן" איבד את יכולת ההנהגה מחמת גילו וקללותיו, ככל שהדבר אירע לנוכח כישלון הרפורמה השלטונית שלו, הודות לאשכול ולשותפיו, בין היתר.

ולסיום, חבל הוא ששפירא לא ניצלה את הפרספקטיבה שלרשותה כדי לשאול אם מוטב היה שבן­-גוריון היה חוזר למשרד הביטחון כדי לנהל את משבר מאי-יוני 1967. דהיינו, לעצם ההחלטה להימנע מיציאה למלחמת מנע, להימנע מכיבוש הגדה כולה, ולהימנע מן ההתנחלויות הראשונות שאשכול אישר בלחץ שותפיו, ולסגת חד-צדדית ממנה כפי שהציע ישעיהו ליבוביץ' – יריבו המר של בן-גוריון, ולפניו. הוא הציע עצמו כ"יועץ" לשר הביטחון דיין, אלא שהלה המריא כבר על כנפיים משלו ולא נזקק לעצות של אחרים ואפילו של ב"ג, שאותו אהב וחיבב.

 

שלמה אהרונסון, החוג למדע המדינה, האוניברסיטה העברית.

 

 [1]   ור' לעניין זה, נועם דביר, ראיון עם דה קלרק, "ישראל אינה אפרטהייד, בינתיים", ynet חדשות, 23 בנובמבר, 2015.

[2]     ור' לעניין זה ספרו של יוסף גורני, אנשי כאן ועכשיו, הריאליזם האוטופי של מעצבי החברה היהודית החדשה בארץ­ֿישראל, מכון בן­ֿגוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה בוקר, אוניברסיטת בן­ֿגוריון בנגב, 2015, והשווה סיכום דברי בן­ֿגוריון במועצת מפא"י, 16 באפריל 1939, זיכרונות מן הזיכרון ו' עמ' 349 ודיון בהמשך.

[3]    ור' לעניין זה סקירתי על ספרו של אבי שילון, בן­ֿגוריון, אפילוג, ספריית אופקים, עם עובד, תל אביב, 2013, ב"ג והייאוש, קתרסיס 21, אביב תשע"ד, ע'
58 ואילך.

[4]    ור' לעניין זה ב"ג במועצת מפא"י, 16 באפריל 1939, סיכום בזיכרונות מן הזכרון, ו' עמ' 349.

[5]    ור' לעניין זה, Wolfgang G. Schwanitz, Islam in Europa, Revolten in Mittelost, Trafo Verlag Berlin 2002, Hitlers Islampolitik, pp. 7 ff.. הכוונה היא לתקוותו של היטלר להגיע להסדר עם בריטניה הגדולה בכפיפות לו ולסדר החדש שלו באירופה ובעולם, שיהיה מבוסס על הקרבה הגזעית שבין הבריטים
לגרמנים, כביכול.

[6]    ור' לעניין זה תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ירושלים 1991, עמ' 36, הערה 6: "כל... הפרשיות האלה... של הצלת יהודים בימי השואה היו גדולות על מנהיגי הישוב, ובהם דוד בן­ֿגוריון. כולם נבחרו לתפקידיהם שנים רבות לפני השואה".

[7]    ור' ארי בראל, דוד בן­ֿגוריון, מלך­ֿמהנדס, דוד בן­ֿגוריון, מדע ובינוי אומה, מכון בן­ֿגוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן­ֿגוריון בנגב, 2014.

[8]    ור' לעניין זה טוביה פרילינג, ביקורים בגיא ההריגה, ביקוריו של בן­ֿגוריון בבולגריה, בשוודיה ובמחנות העקורים בגרמניה, זיכרונות מן העיזבון, ספטמבר 1944 – אוקטובר 1946, שני כרכים, מכון בן­ֿגוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה­ֿבוקר, אוניברסיטת בן­ֿגוריון בנגב, 2015.

[9]    בפגישה עם נציגי מרכז המכבי, במאי 1939, ור' אהרונסון, בן­ֿגוריון, מנהיג הרנסנס ששקע, קריית שדה בוקר, מכון בן­ֿגוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן­ֿגוריון בנגב, 1999, עמ' 62.

[10]  ר' שלמה אהרונסון, ב"ג מנהיג הרנסאנס, עמ' 62-63: המפלגות אינן
אלא כיתות.

[11]  ור' איתן הבר, עורך, היום תפרוץ מלחמה, זיכרונותיו של תת­ֿאלוף ישראל ליאור, שלישם של ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, תל אביב 1978.

[12]  ור' לעניין זה אהרונסון, נשק גרעיני במזרח התיכון 1948-2013, הוצאת מאגנס, ירושלים 2014.

חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign