חפש באתר
שם:
אימייל:
"גרמניה הקלאסית" - על ספריהם של גד יאיר ופניה עוז-זלצברגר | מאת:עודד היילברונר

עודד היילברונר

"גרמניה הקלאסית"

גד יאיר, אהבה זה לא פרקטיש: המבט הישראלי על גרמניה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015, 416 עמודים; פניה עוז­-זלצברגר, ישראלים, ברלין, הוצאת כתר, 2001 (הוצאה מחודשת 2014), 218 עמודים.

בשנת 1958 נסע הפזמונאי והמחזאי דן אלמגור לסיור בגרמניה. את רשמיו סיים במילים: "חוש העדר של עם זה, שבלט כל כך גם בזוועות שביצעו, הוא מיוחד במינו".[1]

דן אלמגור היה בין הישראלים הראשונים שערכו סיורי התרשמות בגרמניה מתוך ניסיון למצוא שאריות נאציזם ולהתריע מפני הסכנה העומדת לקום על העולם. דן ספירו, תום שגב, שלמה אהרונסון, עמוס אילון, יורם קניוק, מיכאל ששר הנם כמה דוגמאות לעיתונאים, היסטוריונים וסופרים שערכו סיורים כאלו בשישים השנים האחרונות וממצאיהם פורסמו בסדרות כתבות עיתונאיות ובספרי מסע.[2] למרות ההבדלים הניכרים בהתרשמויותיהם, במרכז התעניינותם עמדו, במינון כזה או אחר, זיכרון השואה, יהודים וישראלים במינכן ובברלין וניאו­-נאציזם. נושאים אלו לא נבדקו על­-ידיהם באופן מחקרי או היסטורי. סיירי זכרונות אלו ורבים אחרים עסקו בעולם הדימויים, שגרמניה ובעיקר ברלין ומינכן הקרינו עליהם, כאמור תוך התמקדות בזכרון ומורשת שואה.

בעשור האחרון הצטרפו אליהם אנשי אקדמיה רבים, ביניהם ההיסטוריונית פניה עוז­-זלצברגר, חוקרת אירופה בימי הנאורות, והסוציולוג גד יאיר, שפרסם לפני מספר שנים את צופן הישראליות ובו ניסה לעמוד על מהות "הישראליות". שניהם, בדומה למרבית עמיתיהם, התמקדו בראיונות שטח עם ישראלים וגרמנים החיים בברלין, ודרכם ניסו ללמוד על הלכי הרוח הישראליים בגרמניה כיום, אך בסופו של דבר שניהם כתבו ספרים על "צופן הישראליות – הגרסה הברלינאית".

לעתים קרובות יומן מסע אומר יותר על המבקר מאשר על המקום שבו ביקר, או נכון יותר, על עולם הדימויים של המבקר. כפי שכריסטופר אישרווד האנגלי כתב כמשקיף­-מטייל על ברלין בשנות העשרים של המאה ה­-20 בספרו אני מצלמה ואִפשר בתוך כך הצצה אל עולמו, כך גם גד יאיר ופניה עוז­-זלצברגר רואים עצמם כתיירים וכחוקרים הכותבים יומן מסע ("אובייקטיבי" לטענת יאיר), ובתוך כך מגלים רבות על עצמם, בין היתר את זהותם כ"דור שני".

במאמר שלפנינו אבקש לתאר את המסקנות המרכזיות אליהם מגיעים יאיר ועוז­-זלצברגר. אפתח בספרו של גד יאיר ואחר­-כך אפנה לספרה של פניה עוז­-זלצברגר ישראלים, ברלין, שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת, שבדומה לגד יאיר סיירה בברלין לפני למעלה מעשור, הביטה, חקרה וכתבה על אותם צבורים ישראלים וגרמנים והגיעה למסקנות דומות ושונות. ולבסוף אבקש לעמוד על
הדומה והשונה בקרב שני אנשי אקדמיה ישראלים, בני אותו דור,
שבעצם כתבו בהפרש של כעשור על "צופן הישראליות –
הגרסה הברלינאית", שהיא כנראה קריטית להבנת היחס של
הישראלים לגרמניה.

 

I

החוויה הישראלית בברלין, כפי שהיא משתקפת מראיונות עם כ­-80 צעירים ישראלים ועם כמה אנשי רוח גרמנים, משמשת את גד יאיר להחיות מחדש את מסורת "מלותר עד היטלר", קרי הדרך הגרמנית המיוחדת שהחלה עם מרטין לותר לפני 500 שנה בדיוק והובילה לשואת יהודי אירופה. בדומה לדן אלמגור לפניו, גם יאיר מסיים את ספרו במאפיין הבולט בתרבות הגרמנית "... שומה על האדם לציית [לסדר] ללא ביקורת".

אולם, לאמתו של דבר הספר אינו על ישראלים ועל גרמנים בגרמניה של היום, אלא על כמה עשרות ישראלים, על כמה גרמנים בברלין של היום, ועל עולם הדימויים הגרמני של גד יאיר. לא ברור עד כמה הדבר מייצג ישראלים החיים באזורים אחרים בגרמניה (שכידוע נבדלים ביניהם מנטלית ותרבותית), בייחוד לנוכח העובדה שברלין ותרבותה ייצגו מאז ומתמיד רוח גרמנית שונה: חופשית, ליברלית ודמוקרטית. למן התקופה הפרוסית במאות השמונה­-עשרה והתשע­-עשרה ועד מצעד הגאווה של היום, ברלין נתפסת כאנומליה לתרבות הגרמנית, המוכרת לנו כיום בעיקר מהקולנוע. זו אולי הסיבה שישראלים צעירים, כזרים רבים במאות השנים האחרונות, בוחרים בברלין כמקום משכן קבוע או זמני.

למרות הערות אלו, התובנות שאליהן מגיע גד יאיר מבלבלות, שכן לא תמיד ברור היכן מדובר על ישראלים בברלין או על גרמנים. נושאי מחקרו עוסקים בהיעדר הרומנטיקה הגרמנית, בנטייה לציות ולסדר, בחיבה לעירום ציבורי, ביעילות הכלכלית ובתחושת העליונות. הישראלים יושבי ברלין מתארים את הגרמנים כמחושבים וכמתוכנתים, כתוצרי תרבות שבה משטור הפרט בציבור הוא צורך עליון. תגובות הגרמנים למבטים ישראלים אלו מאשרת פעמים רבות תובנות אלו. וכך, התעמקות בספר ונושאיו המרתקים משכיחה לעיתים את העובדה כי הספר אינו על גרמנים אלא על ישראלים. דמותם אינה מצטיירת כטיפוסים בעלי זיקה או זכרון היסטורי. כגרמנים הצעירים אותם יאיר פוגש, הם אינם אוהבים להתרפק, להיזכר, לשמוע או להזדהות עם העבר. פעמים רבות יאיר כופה עליהם את ההיסטוריה הגרמנית, השואה והעבר הנאצי, אך בניגוד לקולגות האינטלקטואליות שלו עמם הוא משוחח רק על נושאים אלו והם מגיבים בהתאם לתובנותיו, הרי פרדוקסלית נראה כי מרואייניו הישראלים, חלקם "דור שלישי", עברו לברלין כדי להימלט "מאימת" אופני זכרון השואה בישראל, אך נתקלים בה "בארץ המרצחים".

כדוגמא אופיינית, הנה הסיפור הבא המובא בספרו:

ישראלית שהתגוררה בברלין כדי לעשות דוקטורט בפילוסופיה, נתקלה בשכן לא נעים, שנהג להלשין עליה לבעל הבית. אלא הויכוח נסוב סביב השאלה האם מותר לפתוח חלון ביום קר, דבר שהגרמנים אינם סובלים כי הוא אינו חסכוני כלכלית וסביבתית. הדברים הידרדרו עד שיום אחד הפילוסופית עלתה לדירתו של השכן המלשן והתעמתה איתו. "שאלתי אותו את השאלה המאוד­-מאוד ישראלית חוצפנית, כי הדם שלי עלה למוח, אם בשנות ה­-30 הוא היה מתקשר לגסטאפו להגיד שיש יהודי בבניין", סיפרה, "ואז הוא אמר: 'כיצד את מעזה! אני אנטי­-פשיסט! אם זה לא מוצא חן בעינייך את יכולה לשוב לפלסטין'. פה המילה 'נאצי' הגיעה. ממש התפוצצתי. הפכתי להיות אלימה, ואני לא בן אדם אלים, וממש צרחתי עליו 'נאצי'. ואז הוא המשיך ב'את רוצה שאתקשר למשטרה? אסור לכנות מישהו נאצי'. ואז אמרתי, 'אבל זה מה שאתה! אתה נאצי דפוק!!!'".

תיאור זה ורבים ודומים אחרים המופיעים בספר מצביעים על מסורת בת עשרות שנות ספרות מסע בגרמניה אשר מנסה לכפות על גיבוריה הישראלים המתגוררים בגרמניה את "העבר שאינו יכול להיעלם".

הפרק על מיניות ואהבה (הארוך ביותר בספר) מרתק אך גם וולגרי לעתים. יאיר בחר להביא קטעי שיחות שערך עם הומוסקסואלים ישראלים בברלין, שדרכם אפשר ללמוד בעיקר על מיניות ישראלית הנתקלת במיניות גרמנית, המתאפיינת בניכור ובהדחקה, בסירוס ובהיעדר. כדברי אחד הישראלים, שקיים יחסי מין עם גברים גרמנים ועמד על ההבדלים בין התרבויות: "אתה יכול להוציא את הבן אדם מישראל, אתה לא יכול להוציא את ישראל מהבן אדם", וכך למעשה הסביר את המשיכה הישראלית לברלין. הפרק מלווה בהגיגיו של פרויד על המיניות, ונראה כי יאיר כותב על ישראלים באנגליה היום יותר מאשר על ישראלים בגרמניה. הוא משכיל להימנע מלקשר בין העירום (והיעדר) והמין הגרמני כיום לפורנוגרפיה הנאצית, מוטיב שרבים מן הישראלים שכתבו לאחרונה על מסעותיהם בגרמניה לא נמנעו מלתאר.[3]

הדיון במיניות הגרמנית או בהיעדרה הינו אחד מיני רבים המאפיינים את הרעיון המרכזי בספר. יאיר טוען כי תחושת העליונות המסורתית הגרמנית לא נעלמה לאחר שנת 1945 אלא הופיע בצורות שונות. פנטזיות מיניות הינן אחת מהן. אחת נוספת הינה ההיצמדות המוחלטת למיחזור, לשמירה על הסביבה, למבט הביקורתי והמאשים כלפי כל מי שאינו ממחזר ולא מצליח לפענח את הקודים המורכבים של השלכת אשפה בכל בניין מגורים גרמני, שבחדר הזבל שלו יש לפעמים שבעה פחים שונים לסוגים שונים של אשפה. יאיר רואה כיצד הסדר והניקיון האובססיביים הגרמניים מנוגדים לאותה סולידריות ישראלית.

יאיר אינו מסתפק רק בתיאורי המרואיינים הישראלים. כיאה למחקר אקדמי, לאלו מתלווים תובנות ודברי הגות היסטוריים, פסיכולוגיים ופילוסופיים (סלקטיביים ביותר), הנתמכים בשיחות שניהל יאיר עם הוגי דעות גרמנים, שמהם מתגלית התרבות הגרמנית בת­-ימינו כתוצר של "מעמקים תרבותיים קדומים בהרבה" (כך בדיון על המיניות הגרמנית). רוחם של פאוסט ומפיסטו, האחים גרים, פרויד וניטשה מרחפת על הספר. ולכן אין זה פלא כי מסקנתו היא שמדובר "בייחוד גרמני... בעל אופי כפייתי, צייתני ומלשני".

זהו ייחודו של הספר המבדיל אותו מיומני מסע רגילים. ראיונות שטח, ניתוחים סוציולוגיים, קטעי הגות גרמניים (סלקטיביים ביותר), ראיונות עם הוגי דעות גרמניים וחוויות אישיות – השילוב בין כל אלו יוצר ספר בעייתי, שעל מהימנותו אפשר ורצוי להתווכח.

עם סיום הקריאה בספר עלתה בי שאלה אחת: אם גרמניה של היום היא ממשיכת דרכה של גרמניה הקיימת כבר מאות שנים – אותה דרך שהובילה (על­-פי גד יאיר) לקטסטרופה האיומה ביותר במאה העשרים – מדוע כה רבים הישראלים שנמשכים אליה, החל משנות החמישים (אז שימשה גרמניה יעד ל"יורדים" רבים) ועד היום? מה מקור הפיצול הזה ביחס הישראלים (וכנראה גם גד יאיר) לגרמניה ולגרמנים?

כדי לחדד שאלה זו ולהביט עליה מפרספקטיבה שומה עלינו לחזור מספר שנים אחורה.

II

כעשור לאחר איחוד גרמניה, וכעשור לפני נסיעתו של גד יאיר, נסעה ההיסטוריונית פניה עוז­-זלצברג לברלין ללמוד על הלכי הרוח של גרמנים וישראלים ביחס לעברם. את ממצאיה היא פרסמה בשנת 2001 בספר ישראלים, ברלין, שיצא כעת בהוצאה מחודשת. ספרה הנו אחד מיומני המסע החודרניים והקשים ביותר על ישראלים בברלין ועל הדרך בה חוקרים ישראלים מביטים עליהם. כאהבה זה לא פרקטיש, ספרה אינו על ברלין או על ישראלים בברלין. עוז-זלצברגר כתבה ספר על ישראל והישראלים (הספר יצא בזמנו בסדרה "הישראלים" בעריכת גדעון סאמט בהוצאת כתר) ומשתמשת בברלין ובגרמנים כדי לנסות לנסח תובנה על הזהות (זהותה?) הישראלית אשר השואה, ומכאן היחס לגרמניה ולגרמנים, מהווים חלק מכריע ממנה. בחיפושה אחר הזהות היהודית­-השואתית היא נפגשת עם טיפוסים רבים, גרמנים (אינטלקטואלים) וישראלים, צעירים ומבוגרים, ומנסה לדובב אותם או לשמוע מהם על יחסם לגרמניה, "גרמניה האחרת" (האשמה) על פי עוז­-זלצברגר.

לא כולם מבינים את כוונתה. לצפריר כהן, שאינו ממוצא אירופאי ולכן אינו מבין כנראה את כוונותיה של עוז­-זלצברגר, טוב בברלין: "זה לא היה כל כך נורא" לפגוש נאצים זקנים. עוז­-זלצברגר מנסה עליו טיעון שואתי­-ישראלי טיפוסי בדבר הנוירוטיות הישראלית, אך צפריר אינו מבין למה היא מתכוונת. אף מישל עסלי הפלשתינאי מעכו אינו שרוי "בחיפוש אחר מקורות השואה" או האנטישמיות הגרמנית. השואה לא נוגעת לו, והוא אף לא הבחין באנטישמיות. בוודאי שלא בברלין.

לעומתם, היהודים­-הגרמנים או ישראלים ממוצא גרמני עונים על חיפושי הזהות של עוז­-זלצברגר. כך דורית שטירמר, ישראלית שפגשה את בעלה ההיסטוריון מיכאל שטירמר כדי למצוא את הקבר של אב סבא. גיא בראונשטיין הישראלי מן הפילהרמונית בברלין חי, לטענתו, בברלין בבועה ורגיש לפניות אליו בשל יהדותו. ערן טיפנברון מוצא בברלין "ריקנות מוזרה", נירית בן­-יוסף מדריכת תיירים ממוצא גליציאני מתוודה: "ברלין תפסה אותי מתחת לחגורה".

טיפוסים אחרים הינם אנשי האקדמיה הגרמנית ונשותיהם. הפגישות עמם הינן בדרך כלל על עוגת שזיפים של סתיו (פרופסור יורגן קוקה), יין לבן טוב (פרופסור מיכאל שטירמר) או סתם על מרפסת "המכון לספרות" (פרופסור יורגן הברמאס). בארוחת בוקר אחרת נוטלות חלק נשות הפרופסורים "מאולצות ונבוכות". האינטלקטואלים הגרמנים מייצגים את "הגרמני הטוב" (מהיכרות אישית, יורגן קוקה הוא באמת כזה, החושש "מרפובליקת ברלין" ותוצאות האיחוד עם מזרח­-גרמניה, בניגוד לגרמני הרע שהינו כמובן ההיסטוריון הברלינאי הפולמוסי ארנסט נולטה. אך יותר מכול חוששים הם מישראלים צעירים, מן "האיתות שישראלים ... עלולים לשלוח, בלי משים, לגרמנים ... " המנסים לאמר אמת אחרת על מקום זכרון השואה בגרמניה של היום. האם לא הפריע לפניה עוז-זלצברגר לפגוש גרמנים שכאלה?

מחד, בניגוד למסע שעורך גד יאיר, פניה עוז­-זלצברגר אינה רואה רק אנשים. אתרי תיירות וזכרון, יערות ואגמים, מילים ושפה בנינים וככרות, שינויי מזג אוויר ומאכלים ברלינאים מופיעים תדירות בספר. מאידך, כיאיר, אתרים אלו תמיד עוברים את פריזמת האנטישמיות והשואה. שיט תענוגות על נהר השפריי מתקשר לשירו של אלתרמן החוזה כי "רק הריין יהלך אדום". הערום הגרמני באחו הירוק מעלה "תמונות עירומם הקולקטיבי של הצועדים אל מותם במחנות
הרצח". יער גרוננוואלד מתקשר "אל האנדרטה" לזכר יהודי ברלין המגורשים. בבתי הקפה לא רחוק מן "המשולש הוורוד" של רחובות מוץ ומרטין לותר, מקום מפגש של הומוסקסואלים ישראלים וגרמנים, נהנה הישראלי להתנקם, "להשפיל אותם, ולזיין אותם". אפילו ילדי "אמיל והבלשים כבר נשאו משהו רע".

ב"מצעד האהבה" הצבעוני, התוסס והאנרכיסטי מתבלטים לעיני עוז­-זלצברגר קני התותח הצרפתי שנלקח על­-ידי הפרוסים במלחמתם נגד צרפת בשנת 1871 והוצב על אנדרטת הנצחון. הטרילוגיה "סקס בברלין, חלק ראשון, שני ושלישי", המשובצת בין פרקי הספר, מעלה באוב יותר את סיפורי הסטאלגים הידועים לשמצה של שנות ה­-50 (הייתי כלבתו של קולונל שולץ) מאשר עיסוק באחת מן הבעיות המרכזיות של ברלין 2001, שכלל לא קשורה ליהודים ולשואה: סחר בזנות וסמים. פניה עוז­-זלצברגר לא שמה לב כי ברלין אולי "רעה, מדממת וכהה", אך לא עקב עברה אלא עקב ההווה אותה חווה העיר כחיים אותנטיים, משוחררת מכבלי הבורגנות, בירת ילדי הרחוב ומרכז הסחר בנשים ממזרח אירופה.

בניגוד ליאיר, עוז­-זלצברגר פיוטית ולירית. היא אינה רק סיירת המצלמת. היא אף חודרת לנבכי הנשמה בתיאורים מצמררים. מעל ספרה מרחף הקור והחושך הצפון­-גרמני והאירופאי. החורף הברלינאי מעלה מן האוב את אווירת האיום והחושך הנציונל-סוציאליסטי. לצד החורף מצביעה עוז­-זלצברגר על יערות ברלין וסביבתה, היערות האפלים ("הלב קופא מפחד") כמקור הלאומנות הגרמנית, ולבסוף כמקור הרשע. בלב היער מחפשת ומוצאת עוז­-זלצברגר מחדש את שר היער ובעקבותיו "הדוב בגדול שבא וטרף גם אותן".

III

לאחר ניתוח יומן המסע של הסוציולוג גד יאיר והצבת יומנה של ההיסטוריונית פניה עוז­-זלצברגר כמראה מולו, יש לשאול: מהן הבעיות העיקריות הנובעות מאופן סיקור לא אקדמי, ורגשי במהותו, את החברה הישראלית והגרמנית בברלין של חוקרים ישראלים.

ראשית, ברלין האמיתית, המציאותית המוכרת לישראלי הממוצע דרך סיוריו בבתי הכולבו, המועדונים, המוזיאונים, אנדרטת השואה בברלין, "מצעד האהבה" וכמובן דרך סרטים כ"מלאכים בשמי ברלין", "סיפורה של כריסטיאן פ.", "להתראות לנין" או "רוצי לולה, רוצי", נזנחת בספרים לטובת ברלין הכורעת תחת נטל הזיכרון היהודי­-גרמני. גד יאיר ופניה עוז­-זלצברגר מגיעים ממדינה שניכסה לטובתה את הקורבנות, נוטלת עמה את השואה והאנטישמיות הגרמנית, לעיתים בצורתם הוולגרית והתעמולתית, מניחה אותם לפתחה של עיר שכמעט ולא הייתה שותפה לעבר הגרמני האפל, ולפתח דלתם של אנשים אשר לא רק שלא עוסקים בעבר זה אלא אין הוא כלל רלוונטי לחייהם. עוז­-זלצברגר ערה לכך, כך לפחות היא טוענת: "יש שהאדם חדל להיות ישראלי, וחדל להיות בברלין וסתם בן­-אדם נשאר ממנו". היא ועמיתה גד יאיר מבקשים לפגוש ישראלים וגרמנים, להעלות זכרונות ולשחזר אירועים שכלל לא שייכים
לעיר אותה הם מבקשים לפענח. בהנחה שאכן הם רוצים ללמוד
ולהכיר את הגרמנים והמסורת הגרמנית דרך צעירים ישראלים ואינטלקטואלים גרמנים, להבין את המסורת ממנה יצא הנאציזם, לא אל ברלין בעלת המורשת הדמוקרטית, הסוציאליסטית והאנטי­-נאצית היו צריכים ללכת בחיפושיהם אחר שורשי הרוע אלא אל מינכן, קניגסברג, או נירנברג, אל ווימאר, ארפורט או דרזדן, ואלפי העיירות הקטנות והצבעוניות ברחבי גרמניה שבתוכן קינן ומתוכן יצא הנציונל­-סוציאליזם הוולגרי, הכוחני והגזעני, וברבות מהן חיים כיום צעירים גרמנים ולא מעט ישראלים (לפחות בערים הגדולות), דור שלישי ורביעי שנושאים עמם ועליהם, במודע או שלא במודע, את העבר הנאצי המקומי וגרורותיו בדמות הימין הקיצוני הגרמני ושנאת הזרים.

ואם בברלין עסקנו, אזי זו האמיתית שישראלים רבים הם חלק ממנה אך גד יאיר פניה עוז­-זלצברגר אינם כותבים עליה, אינה קיימת בקרב חברי המכון ללימודים מתקדמים, או "בסופגניית הברלינר עם כוס יין חם מתובל", אלא ב"מצעד האהבה", בית האמנות "תכלס", הפקולטאות לאמנות, האי הישראלי ב"מיטה", ובאזור תחנת הרכבת וככר אלכסנדר, בהם שוהים דרך קבע אלפי ילדי רחוב שנעלמו מבתיהם. מורשת "סיפורה של כריסטיאן פ." (סרט גרמני מסוף שנות השבעים, המתאר מציאות קשה של צעירים מקומיים) וסצינת הסמים, המין והמועדונים הברלינאית מעסיקות את מרבית תושבי העיר הצעירים יותר מאשר אנדרטת הזיכרון ליהודי ברלין. הגבול הבלתי נראה בין המזרח­-למערב­-ברלינאים מכביד על ברלין הרבה יותר מאשר נטל העבר הנאצי, ולאחרונה אף המוסלמים הרבים הנוהרים לעיר. לא מצאתי ביומני המסע של יאיר ועוז­-זלצברגר "סתם"  ישראלים, אלא אם כן הם ישראלים­-מהגרים כואבים ותוהים על עצם זהותם, או יהודים ממוצא אירופאי מדממים מעברם הקשה, סטודנטים ישראלים המדמים "נאצים" בתוך כל מועדון מין או שפת אגם של נודיסטים, גרמנים בעלי עבר אפל או אינטלקטואלים גרמנים העוסקים בעבר או רגישים לקיומו. האם דרכם יכלו גד יאיר ופניה עוז­-זלצברגר ללמוד על ברלין או על ישראלים בברלין?

ואולי הם כופים על העיר תרבות מאוד מסויימת ובעייתית מתוך מטרה להבין את עצמם, יהדותם וזהותם כישראלים? בחיפושיהם הגורפים אחר "גביעים קדושים" נאציים, אין אחד שיתגלה נקי מעברו. סמלים גלובליים וסתמיים לחלוטין כאוכל, טכנולוגיה מתקדמת, מועדונים, מרכזי קניות, בעלי חיים ואופני לבוש מכונסים מייד בידי החוקרים הישראלים למטרת הוכחת האשמה הגרמנית, חוסר האונים היהודי­-ישראלי למול ההווה הגרמני בדמות גרמניה המנסה להיות מאוחדת ונורמלית, ואף ההיקסמות הישראלית מן התרבות הגרמנית. בנגוד לגד יאיר, פניה עוז­-זלצברגר מכירה לדבריה כי "יש גבול למה שיכול ישראלי למצוא בברלין כישראלי". אך היא אינה מעיזה לחצות את הגבול.

ואולי הסיבה לפחד הקיים בקרבם מן העבר הגרמני וההתנערות ממנו קשורה לדרך בה הם מחפשים את עצמם בברלין? ספרו של גד יאיר נפתח באין ספור ציטטות של ישראלים החיים בברלין, ובין היתר: "זאת אומה נורא מוזרה. חסר להם דחף מחיה כזה. או שהם שונאים את עצמם, או שפשוט אין להם את זה" (עובדת ישראלית בחברת שירותי אינטרנט בברלין 2012). ספרה של עוז­-זלצברגר נפתח בשיר "כל הדרכים מובילות לרומא" ששרו חנה מרון ויוסי ידין לראשונה בשנת 1945. השיר מביע את געגועי חיילי הבריגדה הנמצאים בברלין לארץ­-ישראל. בסופו של הספר, כותב יאיר על האפלה הגרמנית שכה מקסימה את הישראלים ו"מקנח" באבן ההנצחה במחנה הרכוז בוכנוולד. בסיום ספרה של עוז­-זלצברגר ובסופה של השהייה בת השנה בברלין מובא שירה של דליה רביקוביץ "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה", המביע געגועים לעבר שנעלם. לרגע קט נדמה לפניה עוז­-זלצברגר כי העבר הנו העוגיה הגרמנית "לבקוכן", אך מיד היא מתעשתת, אין זו העוגיה הגרמנית בה היא חושקת אלא זו הישראלית, הדובשנית.

ההתנדנדות בין עבר להווה, בין ישראל לגרמניה, בין מחילה לנקמה, בין יהדות לישראליות, מאפיינת את יומני המסע של החוקרים הישראלים. מעל לשני הספרים מרחפת הדילמה: גרמניה או ישראל? איני יודע אם גד יאיר ועוז­-זלצברגר רואים עצמם כיהודים וכישראלים ששורשיהם באירופה אך חייהם נטועים לתמיד בישראל, או כישראלים המכירים בכך כי, כפי שכותבת עוז­-זלצברגר, "הזמנים משתנים ... ואנחנו מתחילים לבוא­-לחזור". יאיר כותב על ספרו
כאות "לקירוב ראשוני ... ובכוונתי לחזור לשדה המחקר ולתאר אותו
שוב ...". האם גרמניה עימה אנו מקיימים יחסי משיכה­-דחייה, מאיימת על גד יאיר ופניה עוז­-זלצברגר? האם הם מתחבטים בין הישארות בה לבין חזרה לישראל? האם ההזמנה למחקר מדעי בברלין היוותה אולי את המצת לתהליך בה החלו להבין ולהביט על עצמם, על יהדותם וזהותם הישראלית למול המראה הגרמנית?

כתשובות אפשרויות יש לקרוא את קטעי הסיום של ספריהם בהם פונים גד יאיר ופניה עוז­-זלצברגר לעבר. הסוציולוג טוען כי "הישראלים פוגשים בגרמניה את השורשים החיים של מה שלכאורה נעלם. בפגישותיהם הם נחשפים למודחק, ובשיחותיהם הם שומעים את נוכחות המאיים החי". נראה לי כי גד יאיר שולל את הגלות. ההיסטוריונית ממליצה כי רצוי לקרוע את החוט "שנמתח עד סופו ... זהו החוט הקושר ילדים לבית אביהם ולשפת אמם ... והחוט הוא הכורח לחזור הביתה". האם הבית פירושו ישראל או אירופה? אני חושב שפניה עוז­-זלצברגר מתכוונת לישראל ...

אך איני בטוח.

 

עודד היילבונר, לימודי תרבות, מכללת שנקר, והאוניברסיטה העברית, המחלקה ללימודי תרבות.

 

 

[1]     דן אלמגור,"הגרמנים מרימים ראש", במחנה גדנע, 20.2.1958.

[2]     דן ספירו, "גרמניה: ברלין", העולם הזה, 12.9.1966, תום שגב, חיילי
הרשע – מפקדי מחנות הריכוז,
הוצאת דומינו, ירושלים, 1989; שלמה אהרונסון, עמוס אילון, בארץ רדופת העבר – גרמניה החדשה, הוצאת שוקן, 1967; יורם קניוק, הברלינאי האחרון; מיכאל ששר, גרמניה ואני: רשמים, מחשבות, מסקנות, ירושלים, 2003; דני קרמן, שלושה בברלין, ירושלים, 2012; תום שגב סייר בגרמניה במהלך עבודת הדוקטורט שלו על מפקדי מחנות הריכוז והראיונות שערך היו בעיקר עם דמויות אלו.

[3]     מתי שמואלוף, "מה קורה כשפתאום התרבות הקיבוצניקית נוחתת עלי בגרמניה": http://matityaho.com/2014/09/19

חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign